ראשי פרקים
א. החובה לברך בכל יום
ב. אם נוהגת המצוה מן התורה בזה"ז
ג. אם ומתי מבטל הכהן מ"ע כשאינו מברך
ד. מנהג הגולה שלא לברך כל יום וטעמיו
1. אם צריך טבילה
2. חוסר שמחה מחמת טרדות
3. טורח צבור
4. ייחוס כהונה
5. טהרה
6. דעת הגר"א
7. מנהג גרוע
ה. אם ואיזה מנהג ניתן לביטול
לא תתגודדו
ו. המצב בחיפה ותולדותיו
ז. טעם חדש למנהג בני חיפה והצפון
ח. קריאה לרבני חיפה לחזור למנהג בני א"י
נספח א. החלטת אסיפת רבני חיפה – חוזר הרבנות הראשית לחיפה והמחוז
נספח ב: מכתב מרן הגרצ"י הכהן קוק שליט"א אל הרב הראשי לחיפה
נספח ג: מכתב האדמו"ר מלובאביטש שליט"א אל הרב הראשי לחיפה
* * *
א. החובה לברך בכל יום
יסוד ההלכה, שיש מצות-עשה לברך את ישראל בכל יום, מפורש אצל הרמב"ם, ומוסכם אצל רוב רבותינו הראשונים.

הרמב"ם כולל מצות ברכת-כהנים בספר המצוות שלו, עשין מצוה כו, בסדר המצוה שנצטוו בהן הכהנים במקדש. המצוות שלפניה: מצוה כד – קידוש ידים ורגלים כל זמן שיצטרכו להכנס
-346-
בהיכל ולעבוד עבודה, מצוה כה – שנצטוו הכהנים להדליק את הנרות תמיד לפני ה'. המצוה שלאחריה, מצוה כז – "להשים לחם הפנים לפניו תמיד". הרי, לכאורה, במצוות שבמקדש עסקינן. אלא אעפ"כ, לענין ברכת-כהנים, סתם הרמב"ם לשונו ולא פרש מקומה, אם במקדש או בגבולין, ולפי כמה גירסאות בדבריו, כפי שנראה, גם לא נתפרש זמנה, אם בזמן הזה או אולי רק בזמן הבית.

וזו לשונו הקצרה של הרמב"ם, בס' המצוות מצוה כו: "היא שצוה הכהנים לברך את ישראל, והוא אמרו ותעלה, כה תברכו את בנו ישראל (במדבר פ"ו, כג). וכבר התבארו דיני המצוה הזו בפרק האחרון ממגילה (כד, ב) ותענית (כו) ובשביעי ממסכת סוטה (לז, ב)."
אמנם לגבי זמנה של מצוה זו יש נוסח בדברי ס' המצוות המוסיף אחרי התיבה "ישראל" "בכל יום", דהיינו, "שצוה הכהנים לברך את ישראל בכל יום". כך הנוסח בס' המצוות שהוציא הגאון ר' חיים הלר זצ"ל, וכן בהוצאת ידידי הגאון הרב יוסף קאפח שליט"א חבר ביה"ד הגדול שבירושלים, שכידוע העתיק בעצמו הלשון מערבית שהיא השפה שנכתב בה ס' המצוות לרמב"ם.

הרמב"ם בפי"ד של הל' תפילה המוקדש כולו לדיני ברכת כהנים הקדים ענין ברכת כהנים בגבולין, ואחרי שפרש דין התפלות: שחרית, מוסף ונעילה שבהן כהנים נושאין כפיהם (ע"פ פרק בתרא דתענית) ודיני הברכות בתפלות שבתעניות, פתח לבאר שם ה"ג: "כיצד היא נשיאת כפים שבגבולין וכו'" ורק בה"ט שם:"כיצד ברכת כהנים במקדש וכו"', אמנם הלשון "בגבולין" או "במדינה" (שכתב שם הי"ד: "במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום אחר תמיד של שחר וכו' אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפילה, חוץ ממנחה, כמו שאמרנו") אומר דרשני. לכאורה יש לדקדק בלשון הרמב"ם שנקט לשון שבד"כ בלשון חז"ל שייכת לגבולי א"י בזמן שהמקדש קיים, וכידוע קיימת שיטה מיוחדת לרמב"ם בענין "מדינה", אבל הדברים לא מסתברים כאן כך. ועדיין צריכים בירור, כפשוטם, שנוהגת ג"כ בכל מקום ובכל זמן.

יסוד הדברים בתענית כו,א, משנה וגמ' בסוגית "בשלשה פרקים בשנה". שם מפורש הענין כולו – דעת ר"מ שעל פיו סתם-משנה: ארבע פעמים ביום, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. ודעת חכמים, ומאן חכמים, ר' יהודה: שחרית ומוסף יש בהן נשיאת כפיים. במנחה ובנעילה אין בהן נשיאת כפיים. ודעת ר' יוסי: נעילה יש בה נשיאת כפיים. מנחה אין בה, והטעם: משום שכרות, וגזירה תענית אטו כל השנה וכו'. להלכה נפסק כר' יוסי: שלא גזרו בנעילה, וגם במנחת הצום לעת-ערב דדמיא לנעילה, וכן הדין להלכה, ואכמ"ל.

הרי מפורש לפנינו דין נשיאת כפים בכל יום, בכל תפילה, חוץ ממנחה שפטרו משום שכרות, ותפלת מעריב שאינה ביום, וכך למדנו בספרי במדבר שם, בדברי ר' יונתן: "אי מה להלן ראש חודש וקרבן ציבור וכהן גדול אף כאן וכו', ת"ל כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים – מקיש בניו לו, מה הוא בנשיאת כפים, אף בניו בנשיאת כפים". ופירש הגאון מלבי"ם: "אך כבר אמר: לשרתו הוא ובניו, ששרות שניהם שוה, ושאין חילוק בין הזמנים דהא כתיב כל הימים". [אגב בסוגית סוטה לח, א מוחלפת השיטה, ודברי ר' נתן הם דברי ר' יונתן שלפנינו].

באמת קצת צריכה עיון הלשון של הרמב"ם בס' המצוות: בכל יום. הלא זו היתה המצוה שבמקדש, ואילו בגבולין, במדינה, פסק בעצמו במשנה-תורה, מברכים אותה אחרי כל תפילה
-347-
(דהיינו בברכה אחרונה לפני "שים שלום" שבתפלת י"ח), חוץ מן המנחה, מפני הטעם המפורש בגמ', וערבית – משום דלילה לאו זמן עבודה היא. ואולי זאת כוונתו של הרמב"ם, מצוה חיובית יש רק לגבי פעם אחת ביום, אבל קיום מ"ע מקיים בכל פעם שמברך, כפי שנברר להלן, הן לגבי התפילות השונות, והן לברכה בפני ציבורים שונים, ואפילו באותו ציבור, בתפילה נוספת.

מקור ההלכה לענין קיום מ"ע אפילו בברכה של כמה וכמה פעמים ביום, וביטול מ"ע אם אינו מברך לפחות פעם אחת ביום, בסוגית ר"ה כח, ב: "מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי וכו' שאני הכא כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך, כוליה יומא זמניה הוא וכו' ורב שמן בר אבא התם וכו' הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך". וכתבו התוס' שם ד"ה ומנא תימרא דתנן "וברכת כהנים נמי, אפי' מברכין כמה פעמים לציבור אחד, אין בזה משום בל-תוסיף, אלא א"כ מוסיף ברכה אחת, כגון יוסף עליכם ככם וכו"', ויותר מפורשים הדברים בתוס' שם ד"ה הכא: "משמע מכאן, דכיון שעלה פעם אחת ביום, שוב אינו עובר בעשה דאמור להם כל היום, דהא קאמר אי בעי לא מברך".

בעל ספר החינוך במצוה שעח כתב מפורש הלשון: "שנצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום" וכך גם הכותרת: בכל יום (כך בהוצ' בעל המנחת חינוך וגם במהדורה השלמה של הרב שעוול שליט"א הוצ' מוסד הרב קוק ירושלים, שהיא ע"פ הדפוס הראשון ויניציא רפ"ג) וביותר מפורש: "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בכהנים, כי עליהם מצוה זו לברך את ישראל ובשחרית ובמוסף ובנעילה חייבין לברכם וכו"'.

ב. אם נוהגת המצוה מן התורה בזה"ז
והנה, לכאורה, יש לדון אם בזה"ז שבגבולין אין לנו שם המפורש, עדיין יש מ"ע דאורייתא לברך שלא בשם, ואולי הוא דרבנן. עיין: קרן אורה על סוטה שם (לח) שמסיק שהוא מדאורייתא, שכן משמעות דברי הרמב"ם בהל' תפלה הנ"ל, וממ"ש ריב"ל במס' סוטה, כל כהן שאינו עולה עובר וכו' ומהירושלמי שהביאו התוס' סוטה שם ד"ה כל, כהן מהו שיטמא לנ"כ (דמשמע דאי לאו דבטומאה איכא עשה ול"ת הוא אמינא דדחי נ"כ לטומאה, והתם בגבולין – בזה"ז איירי) וכן סוגית הגמ' בכתובות פרק שני (כד, ב) בענין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, וכן לשון ילקוט בשם ספרי זוטא שם, דאמרו בזה, בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אף בגבולין וכו' ע"ש. וראה בפרי מגדים או"ח סי' קכח, אשל אברהם אות א ומשבצות זהב אות ב על דברי מגן אברהם וט"ז שם, בסוגית מי שאינו כהן ועולה, דעובר בעשה וברורו בדברי התוד"ה אילו (שבת קיח, ב) שלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן, אם לא משום ברכה לבטלה, שלכאורה הוא נגד סוגית כתובות כד, ב, במעלין מנשיאת כפים דאיסור-עשה וע"ע שם כה, א, דהביאו ראיה מדברי התוספתא פאה פ"ג: "חזקה לכהונה נשיאות כפים וכו' בא"י ובסוריא ובכ"מ ששלוחי ר"ח מגיעים, נשיאות כפים ראיה וכו' ובבל כסוריא, רשב"ג אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבית דין קבועין שם" הרי שגם בחו"ל יש עשה בזה"ז לכהנים וכן נראה מסוגית הגמ' שם. אמנם ראינו לאחד מרבותינו האחרונים, שחכך לומר שבזמן המקדש בגבולין וכן בזה"ז
-348-
ברכת כהנים היא רק דרבנן, והוא בס' מור וקציעה או"ח סי' קכח שהביא כמה ראיות לדבריו. אכן כבר דחו דבריו גדולי האחרונים, וביחוד הרב בעל פתח הדביר בסי' קכח אות ס שהאריך להביא ראיות מן הש"ס ומדברי גדולי המפרשים ומדברי הראשונים והאחרונים שהוא במנין המצוות מ"ע מדאורייתא, וכתב שהרב מו"ק בעצמו לא עמד בסברתו זאת, ובשו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' נד האריך לדחות ראיותיו שבמו"ק ופוסק ומוכיח שהוא מ"ע דאורייתא, וכ"כ בס' בנין שלמה למוהרש"ך סי' י ובס' ראשית ביכורים דף יו-ד והובאו הדברים בס' שדי חמד ח"ז מערכת דברי חכמים אות סד ומשם בס' כף החיים סימן קכח אות יא. ועי' שער הציון על דברי השו"ע סי' קכח, מד.

ג. אם ומתי מבטל הכהן מ"ע כשאינו מברך
לאור האמור לכאורה נראה שעכ"פ אם לא עלה אפילו פעם אחת ביום ביטל מ"ע, אלא שעדיין הדברים צריכים ברור שלהלכה פסקו רוב הפוסקים שאינו חייב אלא אם קראו לו ולא נענה, ואין עליו חובה לחפש אחר ציבור ולברכם, כפי שנתברר בארוכה בשיטות הראשונים והאחרונים, שנביא בקצרה דבריהם להלן.

כתב הרמב"ם בהל' תפלה פט"ו הי"ב – ע"פ דברי ריב"ל (סוטה לח, ב) "כל כהן שאינו עולה לדוכן, אע"פ שבטל מצות עשה אחת, הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר: כה תברכו את בני ישראל, אמור להם, ושמו את שמי, וכל כהן שאינו וכו' וכל כהן המברך מתברך" – ועי' פר"ח שם, שעובר על עשה אחד שנאמר בל' ציווי ורק כעובר על שלש עשה. וכתב בעל הגהות מימוניות בסק"ט: "אמנם, אם לא אמר לו אדם עלה, אינו עובר בעשה, כדאמרינן בירושלמי: ר' שמעון בן פזי הוי קאי אחורי עמודי וכו' ר' אלעזר נפיק לברא, פרוש: כדי שלא יאמרו להם לעלות, אבל אם עלה פעם אחת ביום, שוב (כצ"ל – וכן בב"י או"ח סימן קכח, ולא כפי שהדפיסו: טוב, מתוך הרגל חו"ל, לעלות רק ביו"ט פעם אחת, וד"ל) אינו עובר, אפילו אמרו לו עלה, כדמשמע בפרק ראוהו ב"ד, דקאמר, אי בעי וכו' פרוש: אחר שעלה כבר פעם אחת".

אכן, הב"י בסימן קכח מביא דברי ה"ר מנוח: דהא דאמרינן שאין הכהן עובר כשאין אומרין לו לברך, היינו שאינו עובר בג' עשה, אבל בעשה דכה תברכו, עובר, שהכהנים מצווים לברך את ישראל יאמרו להם או יחדלו ע"כ. וכתב הב"י: ואין נראה כן דעת הפוסקים, אלא אין עובר כלל כל שאין אומרים לו לעלות, שאל"כ ה"ל לפרש, וכ"נ ממ"ש הגהות מימוניות בש"ץ כהן שלא יאמרו לו לעלות, ואם איתא שאע"פ שאין אומרים לו עובר בעשה הל"ל שיעלה, כדי שלא יעבור, ע"ש. ושם, בשו"ע שם סעיף ב: "כל כהן וכו' אם אינו עולה לדוכן, אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר בג' עשה, אם היה בביהכנ"ס כשקורא כהנים או אמרו לו לעלות או ליטול ידיו". עוד שם סעיף ג: "אם עלה פעם אחת ביום, שוב אינו עובר".

והנה אע"פ שלהלכה לא נתקבלו דברי הר"ר מנוח, שעובר אפילו כשאין אומרים לו לברך אבל רק מ"ע אחת ולא שלש – אלא כל זמן שלא אמרו לו אינו עובר כלל, הרי משמעות דברי רבותינו האחרונים נראית, שראוי לציבור לומר לו שיברך, כדי שיקיים מ"ע זו.

ע"ש בכף החיים ס"ק טז שהביא תשובת הרב מוה"ר יעקב ממרויש, שו"ת מן השמים סי' לח (הוצ' מוסד הרב קוק עמוד סט) דכתב: "דמקום שיש כהנים הראויים לברך ברכת כהנים ולא נהגו
-349-
לברך אפי' פ"א בשנה, אלו ואלו עוברין, הן ישראל שאין אומרין להן, שדומין שאין חוששין לברכת אביהם שבשמים, הן הכהנים שאין מברכין בעצמם וכול' ע"ש שנדפסו הדברים ברדב"ז ח"ה, וביחוד דברי בעל חסד לאברהם אות א: "דמי שאינו מברך מאבד טובה הרבה ומראה שאינו חפץ במצות ולא חפץ בברכה, ובז לדבר יחבל לו, לכן הכהן הירא את דבר ד' ובמצותיו חפץ, לא יעבור מלברך לעשות נ"ר ליוצרו, כי טוב בעיני ד' לברך את ישראל ומה טוב ומה נעים מנהג איזה מקומות שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום וכן ראוי לנהוג בכל מקום שלא לבקש תחבולות לבטל מ"ע מן התורה. ואע"פ שאין הכהן עובר אלא אם כן קוראים לו, מ"מ שפע ברכה יבוא לעליונים ולתחתונים ע"י ברכת כהנים והדברים עתיקים, עמקו כונת ב"כ ורזין דרזין רק בדרך כלל יכוונו הכהנים שמעשה ידיהם יכונן עליון, ושהם מכוונים על דעת אהרן הכהן וכן קדושים זיע"א עכ"ל, ועיין עוד בשער הכוונות דרוש ה' דחזרת העמידה ושם מבואר: "דבבל יום בחזרת העמידה צריך לומר ברכת כהנים," יעו"ש סודם של דברים.

וראה עוד מרן החפץ חיים במשנה ברורה סימן קכח סקי"ב ביאור הלכה שם שאומר כי רק מפני חולשא יכולים הכהנים לצאת ולא לעלות לדוכן, דאל"ד: בודאי לא שפיר למיעבד הכי, לבטל מצות עשה בחנם.

וע"ע מ"ש ידידי, הרב הגאון מוה"ר מרדכי פוגלמן שליט"א, רבה של קרית מוצקין פה מחוז חיפה, בספרו בית מרדכי (הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' רלו ואילך) על ברכת כהנים שהיא מצוה של רשות, אך גם לדעתו עדיין י"ל שהיא מצוה הכרחית, ואין מן הראוי לבטלה, ועוד יש לפקפק בהגדרת המצוה כמצוה של רשות, ואכמ"ל.

ד. מנהג הגולה שלא לברך כל יום וטעמיו
1. אם צריך טבילה
ידועים דברי הב"י סוף סי' קכח שכתב "כתב האגור שנשאל מהר"י מולין למה אין הכהנים נושאין כפיהם בכל יום, מאחר שהיא מצות עשה, והשיב מפני שמנהג הכהנים לטבול מקודם כמו שכתוב בהג"מ, ובכל יום קשה להם לטבול בחורף, ולכן עלה המנהג דוקא ביו"ט, וגם מטעם ביטול מלאכה, וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר עכ"ל."
וכתב הב"י: "דחק עצמו לקיים מנהג מקומו ואינו מספיק, כי מ"ש שנוהגים לטבול קודם, האי חומרא דאתי לידי קולא היא. ותלי תניא בדלא תניא שהרי טבילה לנשיאות כפים לא הוזכרה בתלמוד, ואם הם נהגו לטבול ולהחמיר, למה יבטלו בשביל כך ג' עשה בכל יום, ואע"פ שאינו עובר אלא א"כ נקרא, מ"מ מוטב להם שיקיימו עשה בכל יום ולא יטבלו, כיון שאינם מחוייבים שיטבלו. וע"י כן יניחו מלקיים ג' עשה בכל יום, ויישר כחם של בני א"י וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום, ואינם טובלים לנשיאות כפים".

2. חוסר שמחה מחמת טרדות
אמנם הרמ"א בדרכי משה סקכ"א האריך להמליץ על הטעם וכתב "מחמת ביטול מלאכה לעם שבאלו הארצות, שהכהנים והעם טרודין במחייתן בגלותן. ואין להם לפרנס בני ביתם כי
-350-
אם הלחם אשר ילקטו בזיעת אפם דבר יום ביומו… ואינם שרויים בשמחה, ולכן אין נושאין כפיהם ביום שיש בו ביטול מלאכה לעם. ואף בשבת אין נושאין כפיהם מפני שטרודים במחשבתן והרהורים על מעשה ידיהם שעברו ושעתידים להיות וינוח גופם קצת מעמלם. ואינם שרויים כ"כ בשמחה כמו ביו"ט שנאמר בו ושמחת בחגך. ולכן נשתרבב המנהג (הדגשתי הביטוי שיש בו משמעות שלילית: נשתרבב המנהג) שלא לישא כפים כי אם ביו"ט, כן נ"ל."

3. טורח צבור
מרן הגאון בעל מטה אפרים בספרו בית אפרים חלק או"ח אות ו האריך לקיים המנהג שבחו"ל, שנוהגים היום שלא ישאו כפיהם כ"א ביו"ט, ויש מקומות שנהגו אף בשבתות, שהוא מנהג קדום יותר מחמש מאות שנה, כמבואר בס' תשב"ץ קטן שכתב תלמיד המהר"ם מרוטנבורג, וכ"כ בכל בו סי' קכח. ואין המנהג עתה לעשות נ"כ אלא בשבתות ויו"ט ואפשר כי נמנעו מפני טורח ציבור, ואחריהם החזיקו מהרי"ט והאגור והד"מ והגהת הרכו"א בשו"ע והט"ז והמ"א, ונראה מדבריהם שאין לזוז מן המנהג, וכן נראה מדברי שאר אחרונים, ואף הב"י לא כתב כי אם שיישר כחם של בני א"י ומלכות מצרים וכו', אבל מ"מ לא מוקי אנפשיה לכתוב לבטל המנהג כדרכו בשאר מקומות כשמזכיר מנהג שאינו ישר בעיניו וכו' שהרי הם קיבלו עליהם חומרא זו לטבול לנ"כ. וכיון דליכא דררא דאיסורא דכל שלא נקרא אינו עובר וכו', כיון שהמנהג נתיסד ע"פ ותיקין ונעשה מעשה בפני גדולי הראשונים וכל שאר גדולי הדורות עד זמננו זה אין לבטלו, והאריך להזכיר ולברר דברי הראשונים והאחרונים שמפיהם אנו חיים, ואין לשנות.

4. ייחוס כהונה
הבית אפרים נותן בהרחבה טעמא רבא למנהגא ע"פ סוגית כתובות כד, ב הנ"ל, מהו להעלות מנ"כ ליוחסין. ופסק הרמב"ם פ"כ מהל' איסורי ביאה: "שהכהנים בזה"ז כהני חזקה ואין אוכלין אלא קדשי הגבול," ושו"ת מהרשד"ם בענין שבויה לכהן ע"פ הריב"ש סימן צד דכ"ש הכהנים שבדורותינו אין להם כתב היחוס אלא מפני חזקתן נהגו לקרוא ראשון לתורה וכו' ולכן איסור שבוי' דרבנן ראוי לומר ספיקא דרבנן לקולא וכו'. ואף האחרונים שחלקו על המהרשד"ם ס"ל כיון דעכ"פ כהני חזקה הם הא אחזיקו להם לאסור כל פסולי כהונה. אבל להחזיק אותם לכהנים להקל פשיטא דלא מקילין. ולפי"ז כיון דהני כהני ספיקא הם, עכ"פ להרבה פוסקים, איך נאכיל אותם דבר האסור להם ונצוה אותם לישא כפים דהא זר העולה עובר בעשה, ואף לפי מ"ש הרמ"א ליישב דאפשר עם כהנים אחרים (ע' לעיל מ"ש בענין דברי התוד"ה אילו, בסוגית שבת קיח, ב ודברי הפרי מגדים ע"פ המ"א והמהרימ"ט ואכמ"ל) מ"מ הכא אפשר דאין כהנים כלל, רק זרים, ודאי שעוברים וגם עכ"פ איכא משום ברכה לבטלה. ע"ש בכל דבריו, שהאריך ליישב מנהג א"י ומלכות מצרים דנהוג גבייהו דעולים בכל יום אע"פ שאין בידם כתבים המתיחסים, וכן מנהגנו (מנהג חו"ל) שעולים ביו"ט, ע"פ סוגית הגמ' כתובות ודברי ר' יוסי, גדולה חזקה וכל מה שהחזיקו בו וכו' לא רצה להורידם מחזקתם, והביא דברי א"ז בעל תבואות שור, דחזקה זו אינה כשאר חזקות כגון סכין שנבדק ומקוה שנמדד שברור כשרותן בשעה שנתחזקו,
-351-
דהא הכא לא נתברר כשרותן מעולם ולא נתיחסו, והא דאמר גדולה חזקה שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג איסור ומהני להו חזקה לפלגא לתרומה, מפני שכבר נהגו היתר, ואסרום בקודש שלא נהגו בו היתר עדיין, ומסיק: דא"כ אינם כהני ודאי כי אם כהני חזקה ומניחים אותם במה שהוחזקו כו', ועפ"ד אתי שפיר הא דבני א"י נושאים כפים בכל יום משום שכבר הוחזקו בה משנים קדמוניות וכו'.

עוד האריך שם ליישב, בדוחק, ההבדל בין יו"ט וכל השנה שבחו"ל. שביו"ט סמכי על חזקתם, אע"פ שאין לעשות כן לכתחלה, וכדי שלא תשכח תורת כהונה, ע"ש בכל דבריו על החילוק בין בני א"י ובני חו"ל, והסתמך על דברי מהרש"ל ביש"ש פרק כ"ה סימן לה ותורף הדברים: כי ביאר להדיא שכהני זמננו גריעי טפי מהכהנים שעלו בזמן בית שני וכו' לפי שבאורך הגלות וגזירות וגירושין נתבלבלו הרבה. וכתב "ובזה נחה ושקטה דעתי בחילוק שבין בני א"י ומצרים לבין בני הגולה שבמדינות אלו, משום שבני א"י שביתתם במקומם משא"כ אנן בני מדינות הללו אשכנז שהורקנו מכלי אל כלי ומגולה אל גולה בגרוש צרפת קטלוניא ארגון וכו"', ע"ש בכל דבריו, וביחוד השערתו שכתב "וקרוב בעיני שאחרי שנת תתנ"ו שאז היה שעת חרום בכל המדינות האלו (מסעי הצלב) וכו' לפי שראו חכמי הדורות שנתבלבלו הרבה, עמדו וגדרו גדר גדול בדבר שלא לישא כפיו בכל יום רק ביו"ט כדי שלא תשכח תורת כהונה וכדאמרינן בפ' הזרוע גבי אביי שקל מתנתא במעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשי' בכהני וכו', כיון שהמתנות מרובות אם לא יקח יהא נראה שאינו כהן, וה"נ ביו"ט שזמן קהלה לכל הוא, והכהנים והעם כולם בביהכנ"ס ואין לבם על טרדת מזונות מחייתם ומלאכה כלל, אי לא פרסי ידייהו ואמרו העולם שיודעים בעצמם שאינם כהנים וכו' ע"ש בכל דבריו על כהני ההמון וכו' שאין לפרוץ הגדר לקרוא אותם לדוכן בחול רק מה שהתירו להם דהיינו ביו"ט ותו לא.

לכאורה עלינו להעיר, כ"ז לא שייך בזה"ז בתוך ארץ ישראל שהכהנים באים בכל יום מירושלים ות"א לחיפה והצפון, ובמקומם מוחזקים ועולים, ולמה תתבטל בחיפה חזקתן, ואין זה לכאורה בכלל דבריו של הבית-אפרים זצ"ל, וגם ע"פ שיטתו שלא המקום גורם אלא חזקת בני המקום, והרי בני ארץ ישראל יש לומר- כיון שהוחזקו בכהונה – הוחזקו.

5. טהרה
עיין עוד שם שנתן הבית-אפרים טעם למנהג, על פי מ"ש הפר"ח סי' קכח בשם ספר המקצועות "דהיכא דאיכא נדה בביתיה דכהן אסור לישא כפיו וכו"', ואמנם הפר"ח כתב שדברים אלה אין לפרסמם, דלא הם מעיקר הדין, והנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, אבל בעל בית אפרים כתב מי הוא שלא יחוש לדברי רבינו חננאל גאון וכו' ואני מוכרח לגלות סוד ולפרסם הדבר שלא ידברו סרה על המנהג, והאריך שראוי לעשות הרחקה טובא לכל מה שנוהג במקדש גם בגבולין וכו' ע"ש שהעתיק דברים חריפים כדרבונות שכתב הראב"ד בחידושיו למסכת תמיד בשם ס' המקצועות בענין זה עד שסיים, שעליו הכתוב אומר: ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וכו', וגם הראב"ד מסיים: והמחמיר מתברך. והעתיק הב"א עוד דברי הגאון המקובל הקדוש ר' חיים אלפאנדרי בספר דרך הקודש על עשר קדושות, בשם הגהות ר' בצלאל אשכנזי בשם ס' המקצועות שהביא כל הנ"ל, וכתב: ואני שמעתי רוב קהלות
-352-
האשכנזים אין הכהנים נושאים כפים בכל תפלה ותפלה כי אם פעם אחת בחודש דים, ולתקופת השנה וביה"כ, אפשר שחוששין לזה האיסור וכו', וכ"כ בספר לקט הקמח, ומסקנתו: וכיון דבלא ברכת כהנים ליכא איסורא, ובברכתם איכא חששא דתועבה ושמא וכו' ולא ברכה, ודאי שב ואל תעשה עדיף, ויותר טוב להחמיר שלא לברך ולקבל ברכת שמים שהבטיחנו הראב"ד, ואע"פ שכוונת הראב"ד שראוי לכהן להחמיר להיות נשמר מאשה נדה, שלא ליכנס בבית שהיא שם, מ"מ אנן לא אפשר לן בהכי, וממילא שאין להם לישא כפיהם כלל.

6. דעת הגר"א
והנה אע"פ שכתב כך מרן הבית אפרים, הרי ידוע ומפורסם מ"ש בשם הגאון החסיד הגר"א מווילנא שהוא אבי הישוב הישן בא"י והאשכנזים נוהגים על פיו זיע"א, שלא שם לבו לכל אלו החששות, ודעתו היתה שחייבים הכהנים לישא כפיהם בכל יום גם בחו"ל, ורצה קדוש עליון זה להנהיג כך גם בבית מדרשו, אלא שלא עלתה בידו. ואולי אפשר להבין לענ"ד בדעתו כי בודאי אפשר להזהר ולסדר בכהנים מיוחסין שאפשר לקיים המצוה על פיהם, וגם להנהיג לטבול לבע"ק לפני התפילה ולהשמר בטהרה, ולא לבטל מצוה עשה מן התורה. ביחוד חשוב מאד לעניננו מ"ש תלמידו הגדול ממיסדי הישוב האשכנזי בא"י בצפת, הגאון רבי ישראל משקלוב בעל פאת השולחן (הלכות א"י סי' ב סעיף טז), וזה לשונו: "מנהג יפה בכל א"י שהכהנים נושאים כפיהם בכל ימות החול וכו' והנהגנו מנהג זה בכוללנו מיום שזכינו לקבוע ישיבתנו בא"י ובירושלים וכן הוא דעת רה"ג נ"ע". ומענין מ"ש הגאון רבי שמואל העליר מצפת במכתב להגאון רבי עקיבא יוסף זיע"א ששמע מבעל פאת השולחן ששמע כמה פעמים מפי הגר"א, שהיה הולך מעיר לעיר , והיה מתבטל מתורה ומתפילה לו היה בידו לתקן לטובת הכלל נשיאת כפים בכל יום (הובא בס' בית יוסף חדש – ירושלים תרל"ו). וע"ע מ"ש בספר עליות אליהו בשם הגאון ר' חיים מוולוז'ין ש"כמה פעמים השתוקק הגר"א להנהיג בביהמ"ד שלו, גם בחול, שישאו הכהנים כפיהם בכל יום ולא ערב לבו לעשות מעשה, עד שפעם אחת החליט בדעתו שלמחר ישאו הכהנים כפיהם, והנה באותו היום נתפס בבית האסורים ע"פ עלילות שוא שנתגלגל עליו בענין המחלוקת בין הרב והקהל בווילנא כידוע, ולכן גם כשיצא חפשי, לא רצה מיד לקבוע המנהג הזה". וכן מובא בשם ר' חיים מוולוז'ין שביום שרצה הגאון להנהיג נ"כ בכל יום, פרצה שריפה בביהכנ"ס. (ראה פרוט הדברים בספר "הגאון החסיד מווילנא" שחיבר ידידי ר' בצלאל לנדוי שליט"א עמוד קנג.) אמנם כל זה בחו"ל, אבל בא"י: זכות ארץ הקודש מגנא ומצלא, ביחוד שמנהג א"י לעלות לדוכן בכל יום, וד' יפרוש עלינו ועל כל יושבי א"י סוכת שלומו.

7. מנהג גרוע
לסיכום הדברים נעתיק כאן מ"ש הגאון ר' יחיאל מיכל עפשטיין בעל ערוך השולחן סימן קכח סעיף ד (ודבריו הם היפוכם ממש של דברי בעל בית אפרים שהבאנו בשמו כמה וכמה טעמים לבטול ברכת כהנים בכל יום): "והנה ודאי אין שום טעם נכון למנהגנו לבטל מ"ע דברכת בהנים, כל השנה כולה, וכתבו דמנהג גרוע הוא, ומקובלני ששני גדולי הדור שבדורות
-353-
שלפנינו. (הכונה כנראה להגר"א והגר"ח", כל אחד במקומו רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום וכשהגבילו יום המוגבל לזה, נתבלבל הענין ולא עלה להם, ואמרו שרואים שמן השמים נגזר כן".

א"כ, ע"פ דברי "ערוך השולחן", גזירה מן השמים יש כאן ועלינו, הכהנים וכל ישראל. לעורר ולהתחזק בתפלה ולבקש רחמים ותחנונים לבטל הגזירה, ולזכות לברכה מן השמים מפיהם של כהנים, שעליהם הכתוב אומר, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ולקיים מצות כה תברכו, לברך ולהתברך מפיהם של כהנים, שגם המתברכים בכלל המצוה כמו שכתב בס' חרדים לר' אלעזר אזכרי פרק טו אות יח: ישראל העומדים כשפניהם כנגד הכהנים ומכוונים את לבם לקבל ברכתם בדבר ה', הם בכלל מצוה זו.

אמנם כל מ"ש הוא לגבי ארץ ישראל שאכן לגבי מנהג חו"ל, האריך בס' בית אפרים שם, לבסס המנהג. ואחרי שכפי הנראה, לא נחה דעתו לגמרי מן הטעמים המרובים שהזכרני לעיל, הוסיף לברר, שאין לשנות מנהג שנהגי בפני רבים וכן גדולים, יותר מת"ק שנה, והביא דברי ר"ת בס' הישר, תשובה לרבנו משולם "כל שאינו בקי בסדר רב עמרם ובהלכות גדולות ובמס' סופרים ופרקי דר"א וברבה ובתלמודנו ושאר ספרי אגדה אין לו להרוס דברי הקדמונים, כי עליהם יש לסמוך בדברים שאין מכחישין תלמוד שלנו אלא שמוסיפין הרבה מנהגים בידינו על פיהם וכו'.

ועיין עוד בספר ארץ צבי להגאון מוה"ר ארי' צבי פרומר הי"ד הרב מקוזי'גלוב שהו"ל מחדש ידידנו זוכה ומזכה את הרבים, ר' דב פרומר הי"ו מחשובי הקהל דפעיה"ק חיפה ת"ו,שבסימן ל יצא להמליץ על המנהג שלא לישא כפיים בכל יום, בנימוק שהש"ץ המברך התפלה אלקינו וכו' הוא גם שליח של הכהנים לברך את ישראל, כך שאין מבטלין מ"ע ממש. ועוד האריך לצאת בעקבות מרן הבית אפרים, ליישב הדבר ששיכורים אנו מפני הגלות ועוד ע"ש. ובאמת כל דבריו הקדושים ללמד זכות על מנהגם של ישראל בחו"ל. אך ודאי לא נתכוין לבני א"י שנוהגים לפי פסק הב"י ומנהג ירושלים עיה"ק בכל הקהלות, בלי יוצא מן הכלל במרכז הארץ ודרומה, עד בואכה חיפה רבתי וכך משתמעים דבריו בס' ארץ-צבי על התורה פרשת בהעלותך-שבני א" הם כשלוחים לכלל ישראל בענין זה.

ה. אם ואיזה מנהג ניתן לביטול
והנה אע"פ שמנהג א"י אינו כך גם בחו"ל לפחות ע"פ דעת הגר"א וערוך השולחן הרי זה מנהג גרוע. הסתפקנו לעשות חידוש בעירנו תובב"א. כי יראנו פן נלכד בענין ביטול מנהג של ישראל חלילה, שכך סמכו רבותינו הראשונים והאחרונים, שלא לשנות מנהג בני העיר.
אמנם, אחרי העיון ותשועה ברוב יועץ, העלינו כי יש להבחין בין מנהג ע"פ דעת גדולים. כמ"ש בעל המאירי ובין מה שאינו כלל בגדר מנהג שלא ידוע מי התחיל לעשות כן, ובפרט שהוא שונה ממנהג המדינה כולה — מנהג א"י, ולכאורה אין כאן כלל מנהג העיר אלא נוהג שנהגו מעצמן ושמנו לבנו לברר שאלה זו, מה בין מנהג לבין נהגו העם, ועוד פרטי ענינים בזה, כפי שנבאר להלן בקצרה.

-354-
עי' סוגית יבמות הידועה (יבמות קב, א וכן מנחות לב, א), בענין חליצה: רבה ורב יוסף בשם רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצים בסנדל וכו' אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל, ועל סמך זה במ' מנחות לב, ב, רב אית ליה מנהגא והאידנא נהוג וכו' בענין ס"ת וע' רש"י ותוספות שם, וראה דברי הירושלמי יבמות שם: זאת אומרת מנהג מבטל את ההלכה וסוגיות ערוכות בענין הכל כמנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום ולא אכל וכו'. ועיין עוד ביחוד, סוגיית הגמ' פ' בתרא דתענית בענין הלל של ר"ח (תענית יח, ב) רב איקלע לבבל וכו' כיון דחזא דמדלגי דילוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם, ועוד שם בענין ברכת כהנים (שם כו, ב) א"ר יהודה א' רב הלכה כרבי מאיר, ורבי יוחנן אמר נהגו העם כרבי מאיר, ורבא אמר מנהג כרבי מאיר וכו'. והנפ"מ למעשה מזה כדברי הגמ' שם, מ"ד הלכה דרשינן ליה בפירקא, מ"ר מנהג מדרש לא דרשינן אורויי מורינן ומ"ד נהגו – אורויי לא מורינן ואי עביד ולא מהדרינן ליה. ופרש"י נהגו משמע התנהגו מאליהן אבל אינו עיקר, ומנהג – משמע תורת מנהג יש בדבר, ומנהג כשר הוא.

וראיתי בשו"ת נבחר מכסף להגר"י פינטו זצ"ל שהו"ל כעת מחדש הרב הגאון מוה"ר אברהם חפוטא שליט"א ראש ישיבת הרמב"ם בת"א בסימן א שהאריך בסוגיא של אין לשנות מנהג בני העיר, ע"פ מ"ש מהרי"ק בתשובותיו שורש ט, וכתב: ואע"פ דפשיטא דרב גדול היה (בענין ברכה שאינה צריכה להלל בר"ח) והיה בידו למחות שלא יקראו כלל וכו' ואפי' הכי לא רצה לשנות מנהג אבותיהם, ק"ו בן ק"ו שאין בדור הזה מי שיוכל לשנות מנהג המקומות הנהוג ע"פ אבות הקדמונים ואפילו כנגד ההלכה אזלינן בתר המנהג (כירושלמי שהזכרנו לעיל) וכו', דפשיטא דכבוד הצבור הוא לקיים מנהגם וקפידא איכא לסתור המנהגות שנהגו בהם, עד שכתב רבינו שאין לבטלם, אע"פ שאין מתוקנים כ"כ דילמא אתי לאינצויי וכו', וחוששני לו מחטאת שגורם מחלוקת בישראל, והחרים הר"ע שם בתשובתו שלא לשנות המנהג, והביא עוד בהערתו לקיים מנהג, והביא דברי החיד"א ועוד גדולי עולם בענין סדרי התפלות והפיוטים שאין לשנות מנהג המקום, וציין לס' דברי יוסף סי' ד, ה, וס' שער אפרים סי' יג וספר שמש צדקה סי' כו, ועוד ציין לדברי המהרי"ק שורש נד, וסיים: ושומע לנו ישכון בטח ועושה שלום ישפות שלום על ישראל.

והרב המוציא לאור הביא עוד הרבה מקורות וציין לדברים הידועים: מהרשד"ם אהע"ז סי' קצג דאפילו במנהג שנראה כנגד הדין, אחרי שנתפשט אין למנוע, דאמרינן, הנח להם לישראל וכו' וכן משמעות דברי מרן החתם סופר או"ח סי' נא והנודע ביהודה יו"ד סימן נד. אמנם, במנהג דנפיק מיניה חורבא י"ל דצריך שקול דעת של גדולי הדור לבטלו, וכ"כ הפר"ה במנהגי איסור כלל טו, וז"ל: ודע שכל מנהג בין של יחיד או של רבים צריך שיהיה לו יסוד למנהג וכו' וכן אם יש חשש שמאותו מנהג יסתרך שום איסור מבטלינן ליה וכו' ע"ש, ועיין בס' סמיכה לחיים סי' א (יא) וכן עי' בשו"ת מהר"ם מינץ בסי' סג ובסי' סו ובס' זרע יעקב בסי' ה ובס' קול יעקב סי' כ והרב נוה שלום סי' תקפב ועוד.

והנה אחרי שהגאון בעל בית אפרים האריך למעניתו שם בענין המנהג, הביא מ"ש הגאון בתשובות מנחם עזריה סי' צה: ומה שברוב העולם אין הכהנים עולים לדוכן ברוב ימות השנה מנהג גרוע הוא וכו' אלא, שאין כהן עובר בעשה, עד שיאמר לו: עלה ודי בזה וכו', והסיק שאין לבטלו, והעיר לדברי הפר"ח בשם ספר משא מלך ובאר שבע שמחלקים בין איסורא דאורייתא ודרבנן, והוא ז"ל חולק וסובר שכל היכא דאיכא צד איסור יש למחות בידם, אבל היכא שאין צד
-355-
איסור כלל פשיטא שאין בכח יד שום אדם לבטל המנהג. ע"ע שם בכל דבריו באורך, וביחוד מ"ש בענין מנהג בעיר אחת משום לא תתגודדו. ועיין ספר שו"ת אהלי יעקב ששפורטש כנגד הש"ץ הידוע, שמה שנהגו בעקבות תקנת המדיח לעלות בכל שבת, מה שלא נהגו כך קודם כ"א ביו"ט בלבד, ואחר שנתגלה הטעם היו רבים שאמרו שאין יכולים לחזור ממ"ע שהחזיקו בה, והאריך והוכיח במישור שיש לחזור למנהג הראשון, שהרי כך נהגו בכל גלילות ישראל ובפרט במלכות אשכנז ופולין.

ונחזור לעניננו לברר שמה שנהגו בעירנו הוא בכלל "מנהג שלא הסכימו עמו גדולי-הדור," ולכן אינו ראוי לסמוך עליו לבטל מ"ע דאורייתא, על פי רוב השיטות. שהרי לא פשט המנהג בכל העיר, וכל הקהילות של אחינו הספרדיים ובודאי עדות המזרח לא נהגו כן, וגם בין האשכנזים יש שלא קבלו עליהם מנהג או נוהג זה, שכן בשכונה ידועה, בביהכנ"ס הגדול שלה לפי פסק הרב שם, כמרא דאתרא, עולים בכל יום, וגם מנהג כמה מן הישיבות האשכנזיות כאן שעולים בכל יום , וברור דאין דין עירנו הקדושה כעיירות וקהלות שבחו"ל, ששם נתברר המנהג ע"פ גדולים זיע"א מה שלא מצאנו בכתובים כן בדיננו. ואדרבא מצאנו תרעומת ותמיהות על כך מפי גדולים, שעוררו את בני חיפה שמנהג של טעות בידם ובקשו לתקן ולא עלתה בידם.

לא תתגודדו
נציין עוד שכאן, בחיפה והמחוז, יש במצב הקיים ממש משום לא תתגודדו, דבכמה מקומות בנו בית כנסת כפול – שני אולמות בקודש, לאשכנזים וספרדים, ממש סמוכות זה לזה, והנה בדבר יסודי כזה, הנוגע למ"ע דאורייתא, באותו הבנין ממש, אלו מברכין ואלו אינם מברכין. שמא אפשר לומר, שכאן היה מודה גם מרן הגאון בעל בית אפרים זצ"ל שראוי לא להתגודד, ולברך בכל יום שהכל כמנהג המדינה והוא המנהג הראוי בא"י, שהנהיג מרן הב"י מרא דארעא דישראל זיע"א.

ו. המצב בחיפה ותולדותיו
והנה מיסד מנהג הפרושים שבא"י בלוח הידוע, שנתקבל בכל בתי הכנסת שנוהגין על פיו הלכה למעשה, ראש ישיבת עץ חיים שבירושלים הגר"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל, בספר מנהגי א"י כתב רק על הגליל, ולא הזכיר חיפה כלל. ובענין הגליל כתב : בגליל נוהגים בזמנו שאין נושאים כפים בחול, כי אם במוסף של שבת ויו"ט. ולא ידוע בבירור, על ידי מי ועל יסוד מה נוהגים כך (עמ' כב).

בס' ארץ החיים (קכח, ע"ד) כתב: שבצפת אין נושאין כפיהם בחול, כי אם בשבת משום טורח הציבור (ראה ס' מנהגי ארץ ישראל למו"ר הגרמי"ל זק"ש זצ"ל סי' יג), וכן מובא בס' שערי ירושלים שבצפת טבריה וחברון לא ישאו כהנים אשכנזים כפיהם בכל יום (מובא בס' מנהגי ישראל לידידי ר' יעקב גליס שליט"א). אכן, עכשיו שמעתי שבקרית-ארבע כן נושאים כפיהם בכל יום ב"ה. בענין חיפה לא מצאנו בכתובים מאומה לבסס ביטול הדוכן שבכל יום, והדבר אומר דרשני!
-356-
העולה מדברינו: כי האשכנזים הפרושים שבא"י בודאי ראוי שילכו בעקבות מנהג הגר"א, וכן כתב הגאון ר' ישראל משקלוב בס' פאת השולחן: " מנהג יפה בכל א"י, שהכהנים נושאים כפיהם בכל ימות החול וכו' וכן נוהגים בכל גלילות ספרד" (פאת השולחן ב' טז). ונזכיר עוד מה ששמעתי מזקני הדור, שכן הנהיג הרידב"ז בצפת ת"ו בישיבתו לברך בכל יום, אע"פ שבביהכנ"ס שבצפת כנראה שלא היו עולים כ"א בשבת בלבד. והאשכנזים החסידים שנוהגין לטבול בכל בוקר לפני התפילה, הרי בודאי ובודאי שראוי שינהיגו ג"כ בכל יום. ונזכיר בענין זה, מה שכתב אלינו בנדון הרב הגאון מוה"ר שמואל דוד הכהן מונק זצ"ל – רב העדה החרדית פה עיה"ק חיפה באגרת שו"ת בנדון זה, שהעיד בשם האדמו"ר מגור זצ"ל, ששלח אליו בזה לתקן הדבר, ושלח לו דברי הרב הגאון ר' שריה דבליצקי שליט"א שפרסם ב"הנאמן" לחזק מנהג א"י לישא כפים בכל יום: " והאדמו"ר מגור (שליט"א) זצ"ל עיין בדבר, והשיב, שאולי דברי ר' שריה נכונים, אבל לא יתכן להנהיג בביהכ"ס אחר כך ובאחר אחרת, או כולם ינהיגו או כולם לא ינהיגו", והדברים ברורים ונכונים.

אמנם, הרה"ג שמואל דוד מונק זצ"ל פקפק מצד מ"ש שו"ת אהלי יעקב, שזה היה מצד מנהג אותו האיש הש"ץ הידוע, אבל כ"ז נראה לענ"ד שייך בחו"ל וגם בזמן הגזרה של אותו האיש בא"י, אבל גם נשיאתם וגם טעותם כבר אבדה מן העולם, הוא וכל כת דיליה היו כמוץ לפני רוח, ומלאך ד' דוחה. הרי בודאי שאין יותר טעם לבטל מ"ע מן התורה ואדרבה יש לצדד בזכות ומנהג א"י שיגנו עלינו מפני הטעות והשקר. גם כל מה שהזכיר הרה"ג מונק זצ"ל במכתבו ענין גדולי ישראל שלא עלתה בידם, הרי זה היה בחו"ל ולא בא"י שזכותה גדולה, ומגנא ומצלא, ומנהגה קודש.

העולה מדברינו, שאם יסכימו רבני העיר יצ"ו שליט"א אשכנזים וספרדים, פרושים וחסידים,להשוות המנהג ולא להתגודד, ולהנהיג קיום מ"ע בכל יום – זכות גדולה תתגלגל על ידם, לקיים רצונם של גדולי ישראל וקדושי עליון כמ"ש בס' שער הכונות (דרוש ה' בחזרת העמידה),שנ"כ היא אחד מתיקוני התפלה שראוי שלא לבטלה, וכ"כ הרמ"ע מפאנו ז"ל (סי' צה) והסכים לדבריו הגאון ר' חיים בנבשתי ז"ל בכנה"ג (סוף סימן קכ"ח בהגהת הב"י), ובס' שיירי כנה"ג שם. וראוי שלא לבקש תחבולות לבטל מ"ע שבתורה וכו' דמ"מ הרי שפע ברכה יבוא לעולם ע"י ברכת כהנים ע"ש.

ז. טעם חדש למנהג בני חיפה והצפון
אחרי שכתבתי כל הדברים דלעיל עלה על דעתי להציע לפני רבותי מה שנתחדש לי בטעם מה שנהגו בחלקים הצפוניים של א"י למעט בנשיאת כפים, וליחדה רק בשבת בתפילת המוספין. ולכאורה, ממה נפשך, אם חשו לענין הטעמים שנתנו המשיבים כאן, לענין טבילה לבעלי קריין, וענין יוחסין, וענין אבלות על החורבן, וחוסר שמחה, וטרדה בעבודה ובמלאכה וכדומה, אם כן מה בין מוסף של שבת לשחרית של שבת? ועוד: מדוע נתגלגל הדבר לשנות המנהג בצפון מכל מנהג ארץ ישראל?
והנה נ"ל ליישב שורש הדבר ע"פ האמור במ' מגילה כד, ב: "אמר רב אסי חיפני ובישני (דהיינו: איש חיפה ואיש בית שאן) לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי, אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין
-357-
אלפין." פירש"י: "ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרין יאר יער ה' פניו, ולשון קללה הוא, כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו (שמות לג), את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי וכו'."
והנה ידוע שבגליל היה מצוי המבטא הזה של חילוף הא' בע', ואף אני בעצמי הכרתי מותיקי הגליל שעוד היה מצוי ביניהם מבטא כזה. הדבר ידוע שבזמן החפזון מתחלף ההיגוי שבאותיות הגרון א' ה' ח' ע' הרבה יותר מזמן ישוב הדעת והערנות. כך מעידים מומחים להיגוי וריפויו שנקרא "ספיטש טרפי" בלע"ז, שבזמן היקיצה מן השינה, כל זמן שאין שלטון מלא של האדם ודעתו על אבריו, מצוי חלוף ההיגוי ביותר, משא"כ בזמן שהאדם במלא כחו ואונו, בישוב הדעת ובלי חפזון.

ע"פ כל האמור עלה על דעתנו לומר שאנשי הגליל, שהיו ביניהם מחליפי ההיגוי עלו לדוכן רק בשעה שאין ממהרין למלאכתן, שאז יכלו לברך בהיגוי הנכון, ובירור חיתוך הלשון והגרון, שלא יטעו בלשונם חלילה.

והנה הטעם הזה של ההיגוי אינו קיים אצלנו כלל, שאין עמנו ותיקי הישוב בני דורות רבים בא"י, ומבני הגליל שלא גלו מעל אדמתן, נותרה רק משפחה אחת בפקיעין ולא שייך לומר בכגון דא, ש"בטל הטעם – לא בטל המנהג", שהיא מנהג דנפיק מיניה חורבא של ביטול מ"ע בכל יום, והעברה על המצוות בשבת, כמ"ש.

(גם ענין הברכה במוסף ולא בשחרית נובע, אולי, מכך שאז כל הכהנים נינוחים, ועבר זמן רב מיקיצתם משנתם, ושהו זמן מספיק כדי לכוין דעתם ולשונם – אם כי זו השערה רחוקה, ועדיין צריכים אנו למודעי).

ח. קריאה לרבני חיפה לחזור למנהג בני א"י
על כל פנים, בודאי שכל הטעמים הללו שכבר אבד סברם מן העולם אינם ראויים שיעכבו בידינו מלקיים מ"ע, וביחוד שזה גורם גם לעבירה על "לא תתגודדו" בעיר אחת, ולפעמים המחלוקת פורצת לעתים קרובות לצערנו פה בחיפה, כמו שהזכרנו לעיל, "בבתי כנסת כפולים" או רב-עדתיים, ובקומת הקרקע קהלה אשכנזית ואינה מברכת ובקומה אחרת ספרדים ומברכים, ומצוי הדבר שבימים שאין מנין לשניהם מתערבים אלו באלו והדבר מביא לידי מחלוקת, לשם שמים ולא לשם שמים, והדברים יגעים.

לכן, מתוך הזהירות וחרדת הקודש הראויה בכל הנוגע למנהגי ישראל קדושים פניתי בענין זה לברר עמדתם של רבים מגדולי התורה שבא"י, והנה רובם המכריע, וביחוד מו"ר ראש ישיבת "מרכז הרב" שהסתופפתי בצילה משחר נעורי, הלא הוא הגאון מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק שליט"א, יצא לחייב בתוקף לשאת ברכה בכל יום. אף העיד מרן הגרצ"י שליט"א בבירור, שכ"ק אביו מרא דארעא דישראל, גאון הדורות וראש הרבנים לא"י, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, עלה בכל יום לדוכן יחד עמו בבית הכנסת "הדרת קודש" שבהדר הכרמל פה עיה"ק חיפה ת"ו, כן העידו רבים ונאמנים, מזקני עירנו בפני שמרן הרב זצ"ל עשה כן, גם בהיותו כאן על הר הכרמל, במלון סגל, ועלה בכל יום לדוכן. אם כן: כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר המעשה.
-358-
כ"כ שמעתי, כי מו"ר ראש ישיבת חברון, מרן הגאון ר' יחזקאל סרנא זצ"ל, הרעיש על כך עולמות בבקורו בחיפה, ותבע בכל תוקף שחייבים לסדר ולתקן קיום מ"ע של ברכת כהנים בכל יום, פה בעירנו.

והנה יש מגלגלין זכות על יד זכאי, רב האי גאון גברא רבה מוה"ר שלום לופס שליט"א רבה של עכו, שנתעורר בדבר, ופנה לעודד ולחזק גדולי הרבנים בעירנו בנדון מצוה זו, וביחוד ע"י חתנו עמיתי הדגול הגאון מוה"ר אליהו בקשי-דורון שליט"א הרב הראשי לחיפה, וגם המציא לו מכתב שכתב אליו ראש ישיבת פוניבז' המעטירה, הגאון מוה"ר אליעזר שך שליט"א, הכותב בין היתר: אין ספק אם אפשר להתנהג בלי מחלוקת שכולם יסכימו יש להנהיג נשיאת כפים בכל יום לקיים מצוה של תורה כפי שנהגו כאן בירושלים וגם הרמ"א שכתב בס' קכח סעיף מד שנהגו שאין נושאים כפים זהו רק בחו"ל, אבל בא"י נהגו כן כמבואר שם במשנה ברורה, אבל כל זה רק באופן שיסכימו כולם בלי שום מריבות ובלי שום מחלוקת וה' יברך את עמו בשלום.

ברם, התלבטתי הרבה בדבר, שמא יש בזה חלילה משום פגיעה בקודמי בקודש פעיה"ק חיפה, שקטנם עבה ממותני, ומה אעשה ביום שידובר בי? אלא שהרהרתי ואמרתי בליבי אולי מן השמים זכו לי הקטן, כהן בן כהן. מקובלני מפי אאמו"ר מרן הרב הנזיר, הכהן הגדול זצ"ל שספר היוחסין של משפחתנו, בן אחר בן, עד ראש המשפחה רשכבה"ג ר' רפאל הכהן מהמבורג זיע"א רבן של קהלות אה"ו ומחבר שו"ת "ושב הכהן" ו"תורת יקותיאל", ועוד חיבורים קדושים הרבה, שכבר יצא שמו לתהלה בכל תפוצות ישראל ולמעלה בקודש, יש מסורת במשפחתנו, שמרן הגאון החסיד הגר"א מוילנא זיע"א, שכידוע היה בכור, בקש מזקננו הגאון ר' רפאל זצ"ל שיפדה אותו עוד פעם בהיותו כהן מיוחס. אם כן, בודאי שהחובה מוטלת עלינו להשתדל בדבר הנוגע לכהנים, ענין גדול וקדוש, לזכות ישראל בברכה זו שמגינה ומצילה וסוככת כידוע ממדרש חז"ל: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. ר' ביבי בשם רבי אלעזר ב"ר יוסי פתח קרייה בברכת כהנים: הנה מטתו – הנה מטותיו ושבטיו, המד"א (חבקוק ג) שבועות מטות, שלשלמה – של מלך השלום שלו, ששים גבורים סביב לה – אלו ס' אותיות שבברכת כהנים מגבורי ישראל – שהם מגברין את ישראל, כולם אחוזי חרב, א"ר עזריה דברים מבורכין בגבורה (במדבר ו) יברכך ה', יאר ה', ישא ה', מלומדי מלחמה – שהם נלחמים בכל מיני פורעניות שיש בעולם. איש חרבו על ירכו מפחד בלילות – שאפילו אדם רואה בחלומו חרב מחתכת בירכו מה יעשה, ילך לבית הכנסת ויקרא ק"ש ויתפלל תפילתו וישמע ברכת כהנים ויענה אחריהם אמן ואין דבר רע מזיקו. לפיכך מזהיר את בני אהרן ואומר להם – כה תברכו את בני ישראל".

לכן אמרתי: את אחי אנכי מבקש, הרבנים היושבים על מדין פעיה"ק חיפה להקהל ולעמוד על נפשם, להתקין תקנה, לחזק ידי עושי מצוה: לעלות לדוכן בכל יום בשחרית, וביחוד בשבת, בשחרית ובמוסף, ולהנהיג המנהג על דעת הרבנים וראשי הקהל שבבל קהלה לסדר מקום מיוחד לנטילת ידיום, ומקום מתאים לדוכן לפני ארון הקודש, ולסדר כל הצריך לכך, וגם לפרסם את הדבר ברבים, ולחזק ידי עושי מצוה, שזכות הרבים תלוי בה והיא משפיעה שפע ברכה לכלל ישראל.
-359-
ונסיים בברכה, בכבודם של קודמינו ברבנות הראשית דחיפה עירנו, שאנו חייבים ביקרם. שמעתי מפי נאמנים – שקודמי הגדול, רב האי גאון מרן הרב הראשי לחיפה הרב הגאון מוה"ר יהושע קניאל זצ"ל, נצטער הרבה על הדבר, ובקש לתקן תקנה זו, ולא אסתייעא מלתא בידו, אבל דעתו היתה, ורצונו הטהור, שיש לנהוג בחיפה מנהג ירושלים דוקא, ולא מנהג הגליל, וכך שמע מפיו אחד מגדולי ירושלים בזמן שיחתו בנושא זה עם מרא דארעא דישראל ראש הרבנים בישראל הגרי"א הרצוג זצ"ל, ומסר לי על כך בע"פ. ובודאי, אנו מקוים, שאם יסייענו ה' לתקן הדבר, יהיה בכך משום זכות ועילוי לנשמתו נ"ע, ונחת רוח נעשה לו וכבוד לזכרו, וזכר קודמו הגדול, הרב הראשי לחיפה הגאון רבי ברוך מרקוס זצ"ל, שהיה עמו בעצה אחת בענין זה, להנהיג בחיפה מנהג ירושלים עיה"ק, אלא שלא נסתייע הדבר בידם. יהיו נא למליצי יושר בעבורנו, שנזכה להוציא מחשבתם הטובה מן הכח אל הפועל. אנו תפילה: יהא רעוא דנימא מילתא דתתקבל ויעלה הדבר לרצון לפני חכמי ישראל, והבא לטהר מסייעין לו מן השמים.

ויהי רצון שיקויים בנו: בך יברך ישראל: ב"ך, ראשי תיבות – ברכת כהנים, ונזכה לכוון בנשיאת כפים ובברכות כהנים כל צרופי השמות הקדושים, והכוונות הטהורות שלימדונו רבותינו (כמו שנתפרשו בספר שפע-טל הקדוש) ולהשפיע שפע רב מהעולמות העליונים לברכה ולישועה, ולכלי מחזיק ברכה בי"ד תיבות של ברכת כהנים ובתיבה הט"ו שהיא "שלום", ונזכה לברכה המשולשת שבתורה, על כל הספירות והשמות הכלולים בה ולבטל ולהמתיק ב"כה" תברכו, הדינים הנעשים בכ"ה בתי דינין היושבים במקום לדון את ישראל, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

נסיים, בברכת אהבת כהונתנו מקודש, לכל אחינו בני-ישראל היושבים פעיה"ק חיפה ת"ו, ולכל תושבי ישראל, ולכלל אחינו ב"י, ה' ינצרם ויחיים, בכל אתר ואתר בארץ-ישראל ובתפוצות הגולה: יהי רצון שנזכה במהרה לראות: כהנים על דוכנם, ולווים בשירם וזמרם, וישראל במעמדם, ושם נעלה ונראה, ונעשה את חובותינו בבנין בית קדשנו, שיבנה ויכונן במהרה בימינו, אמן.
מאת הק', הכותב והחותם לכבוד התורה ולכבוד העבודה,המברך בברכת כהנים, ומתפלל ביציאת האומר: יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידינו, ויהי נועם אלקינו עלינו ומעשי ידינו יכוננהו.

אליהו יוסף שאר ישוב בן אאמו"ר הרב הנזיר מוה"ר דוד כהן זצ"ל
החופעיה"ק חיפה תובב"א
חנוכה התשל"ט
-360-
נספח א. החלטת אסיפת רבני חיפה – חוזר הרבנות הראשית לחיפה והמחוז
"ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"
רבותינו ז"ל הפליגו מאד בשבחה והרבו להדגיש חשיבותה של מצות ברכת כהנים, שהיא מן המצוות שקיומן שומר ומגן על ישראל, כמו שדרשו בשיר השירים רבה" " הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, אלו ס' אותיות שבברכת כהנים, מגבורי ישראל שהם מגברין את ישראל, כולם אחוזי חרב – דברים מבורכין בגבורה: "יברכך ד', ישא ד'; מלומדי מלחמה – שהם נלחמים בכל פורענות שיש בעולם, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות – שאפילו אדם רואה בחלומו חרב מחתכת בירכו, מה יעשה? ילך לבית-הכנסת ויקרא ק"ש ויתפלל תפילתו, ישמע ברכת כהנים ויענה אחריהם אמן, ואין דבר רע מזיקו. לפיכך מזהיר את בני אהרון ואומר להם – כה תברכו את בני ישראל".

והנה, מפני סבלות הגלות וטרדות הזמן, נתערבו הקהילות והמנהגים, ונעשתה מצוה גדולה זו כדחויה ומונחת בקרן זוית. וגם פה בעירנו, עיר הקודש חיפה, רבתה המבוכה בענין זה. יש בתי כנסת שנהגו שאינם עולים לדוכן אלא בשבת, בר"ח ובמועדים בתפילת המוספים, ויש מהם שנהגו לקיים המצוות לעלות לדוכן ולברך את ישראל בכל יום ויום, ואלו מועטין, שמנהגים שבגולה בידם, ואינם עולים אלא לעתים מזומנות ובמועדים, ורבים פונים אלינו ומבקשים לדעת את המעשה אשר יעשון.

אשר על כן שמנו את לבנו לברר הלכה זו מיסודה ולברר המנהג הראוי, ובמעמד חברי הרבנות הראשית חיפה, ורבני הקהילות והשכונות החלטנו להתקין, לברר ולקבוע מנהג טוב, שדעת חכמים נוחה הימנו, בענין חיזוקה וקיומה של מצוה גדולה וקדושה זו, שחייבים בה הכהנים המברכים, וגם הקהל המתברך הוא בכלל מצוה זו ושכרם מרובה.

הננו פונים לרבני השכונות ורבני בתי-הכנסת, ובאמצעותם אל הגבאים וראשי הקהל בעירנו, ואל כל הכהנים המוחזקים בכהונה, ומביאים לתשומת לבם החלטותינו כדלהלן:
א. לאחר בירורים יסודיים עם זקני עירנו ועם גדולי תורה, נתברר לנו בענין נשיאת כפים, כי אין ולא היה קיים מנהג קבוע ומחייב בכל העיר שהוקבע על פי דעת גדולים, אלא כל קהילה נהגה כמנהגה. מן הראוי שכב' הרבנים, מרא-דאתרא יחזקו ידי ראשי הקהל והציבור, להזדרז במיוחד בענין קדוש זה, ויטכסו עצה להעמיד מצות נשיאת כפיים ועליה לדוכן ויעשו כדלהלן.

ב. בכל בתי-הכנסת שבעירנו עיה"ק חיפה ת"ו יעלו לדוכן הכהנים המוחזקים בנשרות על דעת הרב מרא-דאתרא (ע"י שו"ע או"ח סימן קכח – סעיפים ב, מד וכף החיים שם), בכל הימים שנהגו בהם עד עכשיו לעלות לדוכן רק במוספים, יעלו גם בתפילת שחרית וגם בתפילת המוספין, לפני הברכה יכריז אחד מן הקהל כהנים! ויהיה הש"ץ מקריא אותם ויעמדו כולם לפני הכהנים ויהיו בכלל הברכה.

כל רב בקהילתו ראוי שינהיג עליה לדוכן בכל יום, גם בימי החול, בתפילה שחרית כמנהג ירושלים עיה"ק ורוב א"י. ויהיו בעז"ה הוא וקהילתו בכלל מ"ש מרן הב"י "ויישר כוחם של בני א"י שנושאים כפיהם בכל יום", וכן כתב הגאון ר' ישראל משקלוב בס' "פאת השלחן" (הלכות א"י סי' כ סעיף טן): "ומנהג יפה בכל א"י שהכהנים נושאים בפיהם בכל ימות החול".

-361-
אך יזהרו מאד כל העוסקים במצוה קדושה זו שלא להביא הדבר לידי מחלוקת חלילה, וחובה על כל הגבאים וועדי בית הכנסת וכל המתפללים להישמע להוראות הרב – מרא דאתרא דקהילתם בכל הנוגע לסדרי התפילה בכלל. ובכל הנוגע לענין זה של חידוש עליה לדוכן בכל יום ע"י הכהנים הראויים לכך. ויעמדו הכהנים בדוכנן ולויים בשירותם וכל ישראל במעמדן.

יהי רצון שבזכות המצוה נתברך מפי עליון בשפע ברכה עד בלי די, ויקויים בנו ובכל ישראל מקרא שכתוב:
ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.

הרב שאר-ישוב כהן הרב אליהו בקשי-דורון הרבנים הראשיים לחיפה
טו בשבט התשל"ט
-362-
נספח ב: מכתב מרן הגרצ"י הכהן קוק שליט"א אל הרב הראשי לחיפה
ערב שבת קדש ויגש יהודה התשל"ט
אלפי תודות וברכות לך ידידי יקירי וחביבי הרב הגאון הנעלה ומפואר מו"ה שאר-ישוב הכהן, שליט"א, רב עה"ק חיפה ת"ו, בנו של הכהן הקדוש ר' דויד זצ"ל,
אין קץ להודות לך על אשר שמחתני במכתב הודעתך שזכית שם להעמיד מצותנו על קיום אמתתה של זו בברכתה באהבה. יישר כחך וחילך לאורייתא ולברכתה באהבה כדינה. וזכות מיוחדת היא זו להקמת המצוה של תורה במקום שהיתה חסרה ומוזנחת. זכות הרבים של מצותנו, וביחוד הקמתה במקום חסרונה, הלא תעמוד לך ולאשר לך לאויטו"נ. וכמבואר כן בפרטיות בספר החרדים להר"א אזכרי ז"ל. וכמו שמפורט כן ביחוד בברכתה של המצוה: באהבה. ולאפוקי מן כונה מסולפת, ששמעתי בשעתה מאת ר' מיכל טיקצינסקי ז"ל, שיוכל להיות ביחס אל מי שאינו אוהבו, כי יחונך הוא מכוון שתחנק, ר"ל, ונגד זה ההתהפכות לברכה, וההתהפכות לברכה הלא היא בערך עליון מיוהד, במקום שהיתה חסרה לגמרי. והקב"ה מקור הברכות וזכות החזרת ברכותיו האמורות ומפורשות ומצוות התורה תעמוד לך ולכא"ל לאויטו"נ, לכולהו תנאי לר' ישמעאל ולר' עקיבא כדאית להו במס' חולין, וכל ישראל יתברכו ויתמלאו באהבה שלמה ונאמנה.

הדוש"ת באה"ר
צבי יהודה הכהן קוק
ואולי מהזדמנות זו תקח בידך בירור הענין של "חוששין לראשונים" *…

-363-
נספח ג: מכתב האדמו"ר מלובאביטש שליט"א אל הרב הראשי לחיפה
ב"ה, ימי הסליחות, ה' תשל"ט
ברוקלין, נ"י.

הרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ רב פעלים כו' מו"ה אליהו יוסף שאר ישוב שי' הכהן
שלום וברכה!
לקראת השנה החדשה, הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני בזה להביע ברכתי, לכ' ולכל אשר לו, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

בכבוד ובברכה
מנחם מענדל שניאורסאהן
נ.ב.

את כת"ר רוב הסליחה על שלא עניתי בענין דבר"כ באה"ק, כי מתלבט אני רבות בנדו"ז בהמסקנא בזה ובפרט בנוגע למעשה בפועל – וה"ז העיקר.

דמחד גיסא כיון שבלשון חז"ל אין לך יום כו' מרובה מחברו יש לצדד ולהתייגע וכו' להרבות בכל עניני ברכה, ובמיוחד בבר"כ שהיא "נמשכת במהירות דרך כל העולמות באין מונע ומעכב ואין מעיינים בדין כלל" (לשון רבנו הזקן – בעל התניא והשו"ע – בס' לקוטי תורה ס"פ קרח),
ולאידך גיסא, אף שלא חת אדמו"ר הזקן מפני כל ובירר וקבע נוסח תפלה וכו' – הרי בנוגע לבר"כ מסופר שאמר (הל' – בערך) דהי' רוצה להחזירה כו' שתהי' קיום מ"ע זו בבל יום (גם בחו"ל).

ובכל זה לא עשה בזה וכו'. ודוקא מפני שלא ידוע הדבר והטעם (בבירור) קשה עוד יותר השקו"ט וכו' בזה. ולהורות חצי דבר – ה"ז גופא – שלילת החצי השני, כמובן. ולכן הנהגתי בזה כהוראת חז"ל הנח להם לישראל כו'.

* רשימה זו נכתבה במקורה כאגרת המחבר. הרב הראשי לחיפה, אל רעיו הרבנים ופרנסי העיר, לרגל העובדה כי ברוב בתי הכנסיות בחיפה ובגליל נהגו לברך ברכת כהנים רק במוספי שבת ויו"ט, קרוב למנהג אחינו שבגולה, שלא כמנהג א"י כולה ושלא כמנהג קהילות הספרדים גם בחיפה והצפון.
הדברים עובדו, בשינויים מזעריים, כמאמר – הערת המערכת.
* לאחרונה כתב על נושא זה ד"ר א. שוחטמן מאמר בשם "חשש להוצאת לעז על הראשונים כשקול בפסיקת ההלכה", בר-אילן, ספר השנה, כרך יח-יט, (תשמ"א) עמ' 170 – הערת העורך.