תחומין / כרך טו
ראשי פרקים
א. נזילת מים – על חשבון המשכיר או השוכר?
1. השאלה
2. אין אלו מים שקנה השוכר מהמשכיר
ב. כותל בין חצרות
1. השאלה
2. בשותפים שקנו אין דין גוד או אגוד
3. אעפ"כ שותף אחד כופה את חברו לחלוק
4. המחילה על בניית הכותל
5. כשהיו שותפים לא התחייבו בכותל
ג. צ'יק שחזר – מי ישא בהתייקרות?
1. השאלה
2. אין לטעון שהנפרע היה מפסיד בין כה וכה
3. חיוב גרמי של השליח
4. השליח לא הפסיד את שניתן לו
5. התשלום עבור מניעת הרווח
ד. נשיכת כלב
1. השאלה
2. כל המשנה ובא אחר ושינה בו – לא נאמר בקטן ששינה
3. קטן שנכנס לרשות המזיק
4. החיוב בצער ובריפוי בזמן הזה
5. חיוב אבי הבן בשל הסגר הכלב שנועד לריפוי בנו
ה. חלוקת שותפות בסוכנות ביטוח
1. השאלה
2. "מכירי כהונה" בלקוחות
* * *
א. נזילת מים – על חשבון המשכיר או השוכר?
1. השאלה
דייר הגר בדירה שכורה, רגיל היה לשלם את חשבונות המים, אף שהחשבון היה רשום על שמו של המשכיר. עקב נזילה בצינור המים תבעה העיריה סכום גדול, ועתה נשאלת השאלה: מי צריך לשלם, השוכר או המשכיר?

2. אין אלו מים שקנה השוכר מהמשכיר
נראה שהחיוב הוא על המשכיר, כיון שהעיריה תובעת את התשלום ממנו. אמנם בדרך כלל היה השוכר משלם את חשבון המים, אולם זהו משום שלקח את המים מהמשכיר, וחיובו הוא משום נהנה. א"כ, כל זה רק לגבי המים שהשתמש בהם, אבל
-251-
אין מקום לחייב את השוכר עבור מים שלא השתמש בהם, אלא נזלו החוצה. ואע"פ שהמשכיר משלם לעיריה, מכל מקום זה אינו מחייב את השוכר.

כל זה אם לא כתוב בחוזה השכירות שנתחייב השוכר לשלם. אבל אם כתוב כך, שתשלום המים יהיה על השוכר – מסתבר שחובת כל התשלום עליו.

ב. כותל בין חצרות
1. השאלה
שני שכנים רכשו שתי דירות סמוכות זו לזו מחברת בניה. במיפרט הבניה היה רשום, שהחברה תבנה כותל בין חצרות הבתים, אולם דיירים אלו רצו להנות ביחד ממגרש רחב-ידיים, ועל כן בקשו מהחברה לא לבנות כותל באמצע. כעבור כמה שנים, חזר בו אחד השכנים, ותבע שיבנו כותל באמצע על חשבון שניהם.

2. בשותפים שקנו אין דין גוד או אגוד
בשו"ע חו"מ סי' קעא נפסק, שכל שיש בו כדי חלוקה כופין זה את זה לחלוק. נמצא ששכן אחד יכול לכוף את חברו לחלוק עמו את החצר, כיון שיש בה כדי חלוקה. ואע"פ שמראש הסכים לשותפות בחצר, כבר הביא בפתחי-תשובה שם סק"ג מחתם-סופר חו"מ סי' יב:
אבל בשותפים – דקיימל"ן כרוב פוסקים, וכמעט כל הפוסקים, דגם בהם אומרים גוד או אגוד וחלוקה – דאמר, אמינא יכולנא לסבול [להיות שותפים ולכן הסכמתי], ועכשיו איני יכול לסבול.
אכן בכסף-הקדשים שם סעיף ו כתב:
אודות מה שכתב בהש"ך בסק"א, שכמה פוסקים [ר"י מיגאש] סוברים שבשותפין שקנו לא שייך גוד או אגוד, וכן ראיתי שדן מו"ח נ"י – והיינו שיכול כל אחד לטעון קים לי שלא יוציאו מחזקתו על ידי גוד או אגוד.
לכאורה נראה מסברה, שלדעת הר"י מיגאש אין כופים לחלוק גם בחצר שיש בה כדי חלוקה, אם נשתתפו יחד על ידי שקנו יחד החצר, כמו שאין דין גוד או אגוד בנשתתפו על ידי שקנו יחד – דזיל בתר טעמו, שהרי הטעם למה אין דין גוד או אגוד הוא משום שעל מנת כן נשתתפו להשתמש יחד, ואינו יכול לחזור. וא"כ גם לחלוק נאמר כן: כיון שנשתתפו על מנת להשתמש יחד בשותפות, אינו יכול לחזור.

3. אעפ"כ שותף אחד כופה את חברו לחלוק
אבל בסמ"ע סק"א מבואר, שאף שנחלקו בדין גוד או אגוד, מ"מ בחלוקה לכו"ע חולקין דבר שיש בו כדי חלוקה, גם בנשתתפו יחד. ולא כתב טעם לדבר, מאי שנא חלוקה מדין גוד או אגוד.

ונראה, שאולי הטעם הוא שבחלוקה אין לוקחין מאחד גוף הדבר שהוא שלו, שהרי אין לו בגוף הדבר יותר מחצי, למ"ד אין ברירה, וכמש"כ הר"ן נדרים ריש פ' השותפין. ומה שכל אחד יכול להשתמש בכל החפץ המשותף, הוא משום שלכל אחד מהם משועבד גם חלקו של השני, והרי זה כאילו שכר להשתמש בחלק של השני. ולכן יש לומר, שאף ששיעבד כל אחד חלקו לשני לשימוש, מ"מ כל שרוצה לחלוק עמו אנו אומדין שלא התכוון להשכיר חלקו לשני אם לבסוף לא יכול להיות שותף עמו. ובזה כו"ע מודים שיכול לומר, כסבור הייתי שאני יכול לקבל, ועכשיו איני יכול לקבל. אבל דין גוד או
-252-
אגוד, שמכריחין אדם לקנות דבר שאינו שלו, או למכור את שלו – ע"כ או שכן תקנו חכמים, וכמו שכתב החזו"א, או שנאמר שמראש בעת שקנו יחד כל אחד שיעבד חלקו לשני שיהיה לו זכות לקנות חלק חבירו אם יאמר לו גוד או אגוד. ובזה סובר הר"י הלוי, שכל שקנו בשותפות על מנת להשתמש יחד, לא שיעבד כל אחד חלקו לשני שיהיה לו זכות לקנות, גם אם יאמר אינו יכול לקבל. ואינו דומה לרוצה חלוקה, שברוצה חלוקה צריך אומדנא שלא שיעבד חלקו לשני אם ירצה לחלק, משא"כ גוד או אגוד שצריכין לומר אדרבה ששיעבד חלקו לשני, אם יהיה שלא ירצה להשתמש עמו, ויותר קל לבטל מה שנשתעבד מאשר להשתעבד לאחר. וכש"כ אם הטעם משום תקנת חכמים, יש לומר שלא תקנו בזמן ששניהם נשתתפו.

הטעם שכתבנו לדין גוד או אגוד לכאורה אינו שייך רק בנשתתפו יחד, אבל בזמן שירשו – הרי לא שיעבד אחד חלקו לשני, ומאיזה כח יבקש ממנו גוד או אגוד? אכן יש לומר, שכל שירשו יחד, כל אחד מהם יכול לעכב על זולתו מלהשתמש בדבר המשותף, שהרי משתמש גם בשלו. ובע"כ שנכוף אותו לכך, משום שאינו יכול להפסיד לחבירו חלקו, וכופין אותו שלא יזיקנו, שהרי כופין על מניעת היזק כמו שכופין לבנות כותל שלא יזיקנו בראיה. ואם כך, עד שנכוף אותו שיתן לו רשות להשתמש, נכוף אותו למכור חלקו. ולכן גם במסכים לכך שחברו ישתמש בחלקו, מ"מ יכול חברו לומר 'אני איני מסכים שתשתמש בחלקי'. ואף שכופין על זה, מ"מ באומר גוד או אגוד אין כופין, שאינו מזיקו, שהרי בידו לקנות או למכור חלקו.

עכ"פ יוצא שלכו"ע כופין לחלוק בדבר שיש בו כדי חלוקה, גם בנשתתפו על דעת להשתמש יחד. וא"כ בנידון דידן יכול לכוף לחבירו לחלוק עמו החצר; ומאחר שיחלקו שוב יכול לחייבו לבנות כותל, שלא יזיקנו בהיזק ראיה.

4. המחילה על בניית הכותל
אכן יש לדון, כיון שחברת הבונים רצו לבנות כותל באמצע, שכך דרכם בעת שבונים בתים. וא"כ, יש מהם התחייבות לבנות, שכל שהדרך לבנות הרי זה כפירשו בשעת המכר שיבנו כותל. וכש"כ אם כתוב כן בפירוש בשטר המכר. ואם כן, כשהצדדים מחלו לחברה, הרי זה כמחלו זה לזה על בנית הכותל. ומבואר ברא"ש בבא-בתרא פ"א סי' ב, שמחילה מועלת לפטור לבנות כותל. אף שהאומר קרע כסותי יכול לחזור בו, מ"מ בהיזק ראיה שיש חיוב ממון מועילה מחילתו ואינו חייב יותר. וא"כ גם בכאן, שמחל כל אחד לחברת הבונים, הרי כאילו מחלו זה לזה, שהרי החברה חייבת לכל אחד לבנות עבורו חצי כותל. וא"כ מה שאחד מוחל לחברה, הרי זה כאילו מחל לחבירו.

וביותר לפי מה שהסביר ה"ר אלחנן וסרמן בחידושים על ב"ב, שלכן נפטר במחילה אף שממשיך להזיק, כיון שמחילה כפרעון, והרי זה כאילו קבלו מעות עבור בנית חצי כותל, וחזר ונתנן במתנה לשני. וא"כ, גם גבי מחילה לחברה נאמר כן, שמה שמחל לחברה הרי זה כקיבל מהם מעות לבנות הכותל. מכל מקום אם חזרו וחלקו – בזה חייבין. כגון, שהיו שותפין בחצר וחלקו החצר ומחלו זה לזה על בניית הכותל בגלל שנשתתפו מחדש, וחזרו וחלקו – בזה מסתבר שחזר החיוב, שהרי מה שנשתתפו זו הסיבה שנפטרו מלבנות כותל. ואין צריך מחילה, שגם בלי מחילה אין חיוב לבנות כל שהם שותפים. תדע, ששותפין בחצר שאין בו דין חלוקה אין אחד מהם יכול לתבוע שיעשה כותל שלא יזיקנו בראיה. וטעם הדבר, שכל שהחצר משותפת אין בזה משום איסור מזיק, שהאיסור להזיק הוא להזיק אחרים; אבל מה שמזיק לחצר השותפין,
-253-
הרי זה דומה לשותף שבאותה שעה שמשתמש מזיק לחברו שאינו יכול להשתמש יחד אתו. אלא מכיון שכל הנכס משועבד לו באותה שעה, לא איכפת לו מה שמזיק לחברו, שהרי החצר אינה שייכת לחברו באותה שעה. והכי נמי כשמזיק בראיה, אנו אומרים שבאותה שעה כל החצר שייכת לזה שרואה. וא"כ בנידון דידן לא היה חייב בנשתתפו, וממילא אינו צריך למחילה, ואין כאן מחילה. ונמצא שבעת שחלקו, חזר להיות מזיק, וחייב לעשות כותל.

5. כשהיו שותפים לא התחייבו בכותל
ואף שבאמת מחלו לחברה הבונה – זו היתה מחילה על מה שהחברה נתחייבה לבנות כותל לתועלת הקונה ועל זה חלה מחילתם; אבל אין החברה חייבת לבנות לתועלת הניזק מכח איסור של המזיק. כיון שנשתתפו, ולא היו חייבים לבנות הכותל מחמת שלא יזיקו בראיה, שוב אין כאן מחילה על חוב זה.

והנה אף שבמקרה דידן לא היתה החצר משותפת ממש לשניהם, אלא שכל אחד הכיר חלקו, ורק לדברים מסוימים נהגו בשותפות – גם בזה אין מקום לחייבם לבנות כותל שלא יזיקו בראיה, כל זמן שהם משותפים בשימוש, ושימוש זה גורם שלא יוכלו לבנות כותל באמצע שיפריע לשימוש. ולכן שוב אינם חייבים בבניית הכותל מהטעם שכתבנו, שמה שמזיק בראיה הוא חלק שלו לשימוש.

ג. צ'יק שחזר – מי ישא בהתייקרות?
1. השאלה
ראובן היה חייב לשמעון תשלום עבור דירה, והחיוב הוא בדולרים או צמוד לדולר. בהגיע זמן הפרעון שלח ראובן שליח שיכניס צ'יק לחשבון של שמעון, אולם הוא שכח לחתום את שמו מצדו השני של הצ'יק. אחר שיצא השליח נזכר וטלפן לשליח שיחתום הוא את שמו של ראובן על צ'יק, אולם השליח שכח והפקיד את הצ'יק בלי חתימתו של ראובן. אחר כמה ימים החזיר הבנק את הצ'יק, ובתוך כך נתייקרו הדולרים הרבה. מעתה השאלה היא: מי הפסיד את היוקר שנתייקרו הדולרים – האם ראובן, שחייב כעת לשלם יותר; או שמעון יפסיד, משום שגם אם היה הצ'יק חתום כדבעי היה שמעון מפסיד, כיון שלא היה עולה בדעתו להמיר את הצ'יק בדולרים קודם שנתייקרו; או שחייב השליח שפשע ולא חתם את שמו של ראובן על הצ'יק?

2. אין לטעון שהנפרע היה מפסיד בין כה וכה
נראה שאין להטיל על שמעון את ההפסד, וטענת ראובן שגם אם היה הצ'יק חתום היה שמעון מפסיד, כיון שלא היה בדעתו לקנות דולרים ביום ההוא, אינה טענה, שמ"מ מזלו גרם. תדע, שמבואר בשו"ע חו"מ עד,ב שאם בא הלווה לשלם למלוה אחר הזמן שקבע, וממהר לפרוע חובו כדי להינצל מאונסים העתידים –
הדין עמו, שאין עתה הקלקלה נראית, אע"פ שעתידה לבא למחר או בו ביום לאחר הפרעון, ואין לו להשגיח על תקלת חבירו.
ומ"מ, אם לא שילם היום אלא למחר, אין הלווה יכול לפטור עצמו בטענה שבין כה היה המלוה מפסיד.

-254-
3. חיוב גרמי של השליח
אשר לחיובו של השליח על מה שלא חתם את שמו של ראובן על הצ'יק – חיובו יתכן מדין גרמי. אמנם ההיזק אינו במעשה אלא במניעת מעשיו, שלא חתם שם ראובן, אבל מצינו חיוב גרמי גם בלי מעשה, וכמובא בטור חו"מ סי' קנז אות ה:
כתב הרמ"ה ז"ל: מאן דמתחייב למגדר בינו ובין חבירו ולא גדר, ואתו גנבי וגנבי ליה מידי דרך הגדר – חייב לשלומי ליה. וכן כל הגורם לאפסודי ממונא דחבריה כי האי גוונא, אע"ג דלא עביד מעשה. והוא דאתרו ביה מעיקרא. ולא נהירא להרא"ש ז"ל, דאפילו פורץ גדר לפני בהמת חבירו בידים פטור מדיני אדם על הבהמה.
ונראה שדעת הרמ"ה היא, שגם בפורץ גדר בריא חייב בדינו על הבהמה, וכדעת הרמב"ם. וכן פסק השו"ע (שצו,ג).

ואפילו לדעת הרא"ש, הפוטר את הפורץ בדיני אדם, אינו מטעם שסובר שאין חיוב גרמי על מה שגרם בלא מעשה. ועיין מה שכתב הב"ח (קנז,ח), שבברי היזקא גם להרא"ש חייב, אלא שבפורץ גדר לפני בהמה לא ברי היזקא. וא"כ יש לדון אם לחייב את השליח, האם יש במה שלא חתם את שמו של ראובן משום היזק דגרמי.

אכן מסתבר שאין כאן ברי היזקא שיתייקרו דולרים בזמן קצר. הן אמת שמה שהפסיד את ההוצאות שמשלמים לבנק עקב החזרת צ'יק, זה ברי היזקא, ואת זה חייב השליח לשלם, אבל אין לחייבו על מה שהפסיד עקב התייקרות הדולר.

4. השליח לא הפסיד את שניתן לו
אכן נראה שגם אם היה ברי היזקא, והיה ברור שיתייקרו דולרים באותו יום, אין לחייב את השליח, כיון שבעצם אין כאן הפסד למשלם (לראובן), שהרי לא הפסיד כלום מהכסף שהיה לו. רק אילו שילם באותו יום, היה משלם חובו במה שחייב בערך דולרי בפחות ממה שחייב לשלם כעת. והרי זה כאילו שלח לו לקנות דולרים, ולא קנה, ונתייקרו. והכי נמי בנידון דידן, הרי הוא חייב לשלם דולרים, ומה שמשלם בשקלים הוא מדין שוה כסף. וא"כ נמצא שמה שלא שילם בזמן, לא הפסיד החפץ אלא שנתייקרו הפירות. ואפילו אם היה החוב בשקלים, והיה שולח לו תשלום בדולרים, והשליח לא היה ממלא שליחותו, והוזלו הדולרים – גם בזה נראה שפטור, אף שהפירות הוזלו. מ"מ אינו נחשב כמפסיד, שהרי גוף הפירות לא נתקלקלו; ומה שירד מחירם אינו הפסד, ואינו אלא מניעת הרווח. והרי הוא כסוגר חנותו של חבירו, שפטור מלשלם.

5. התשלום עבור מניעת הרווח
ולא נתברר אם חייב בדיני שמים, כמו מזיק בגרמא; או אינו דומה לגרמא – כיון שבגרמא ההיזק לחבירו לא נעשה בכוחו אלא בגרמתו, ואילו במניעת הרווח לא הזיק חבירו כלל, שגוף הדבר קיים, אלא שהזיק לו ממון שהיה יכול לקבל, ולא מצינו שחייב על זה אפילו בידי שמים. בנתיבות-המשפט (קפג,א) כתב שהשולח שליח לקנות יין, ולא קנה – חייב לשלם מה שהיה יכול להרויח אילו היה קונה יין. וזוהי תקנת חכמים, שאף שלא כתב בפירוש "אי אוביר ולא אעביד אשלם במיטב", הרי זה ככתב.

אכן כל זה כששלח שליח בשכר, אבל בשלח בחינם – כיון שיכול לחזור בו, שוב אינו חייב על מה שמנע מלקנות ומנע רווח מהמשלח. זה ששליח בחינם יכול לחזור בו
-255-
מבואר ברמ"א (שלג,ה), שפועל יכול לחזור בו, ואפילו בדבר האבוד. 1 וא"כ בנידון שעשה השליח בחינם אין לחייבו.

וגם אם היה פועל בשכר, מסתבר שאינו חייב, שאין זה דומה לשולח לקנות סחורה, שברי שמרויחין – בזה חייב. אבל לקנות דולרים, אינו ברור כ"כ שירויח בכמה ימים. וגם לא שלח אותו כדי להרויח, אלא כדי לשלם חוב.

מכל הני נראה שהשליח פטור גם מדיני שמים.

ד. נשיכת כלב
1. השאלה
ילד התגרה בכלבו של ראובן, והכלב נשכו. אביו של הילד מסר את הדבר לשלטונות, ואלו באו ולקחו הכלב להסגר עשרה ימים, כנהוג וכחוק, שיש לבדוק אם הכלב אינו נגוע בכלבת. על פי חוק צריך בעל הכלב לשלם עבור הוצאות ההסגר.

אבי הילד תובע את בעל הכלב על החבלה שחבל הכלב בבנו, ובעל הכלב טוען שהוא פטור, שלא היה לילד להתגרות בכלב. מאידך גיסא, בעל הכלב תובע מאבי הילד לשלם לו את הוצאות ההסגר, ואילו אבי הילד טוען שהוא פטור מכך; מה עוד שהיה על בעל הכלב לחסן כלבו כדרישת החוק, ואילו היה מחסנו לא היה חייב הכלב הסגר, ודי היה בבדיקה וטרינרית, שהוצאותיה פחותות.

2. כל המשנה ובא אחר ושינה בו – לא נאמר בקטן ששינה
בגמ' ב"ק כד,ב:
אבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו? משסה ודאי פטור. בעל כלב מאי? מי אמרינן מצי אמר ליה 'אנא מאי עבידנא ליה'; או דלמא אמרינן ליה 'כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי, לא אבעי לך לאשהויה'. אמר ר' זירא: ת"ש, "ותם – שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח." הא נוגח חייב… אמר רבא: אם תמצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב, שיסהו הוא בעצמו פטור. מאי טעמא? כל המשנה ובא אחר ושינה בו, פטור… דאמר ריש לקיש: שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחר מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה – פטורה [דלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים, וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור – רש"י].
ויש לעיין, למה בהיו התינוקות ממשמשין בו ונגח חייב, למה לא נפטור אותו מטעם כל המשנה?
ואין לומר שהחיוב הוא לא כשנגח השור את התינוקות, אלא כשנגח אחרים – לא יתכן לפרש כן, שהרי התוס' כג,ב ד"ה שיהו התינוקות הקשו: "אף על גב דאדם אית ליה מזלא" [וא"כ אין ראיה שחזר בו ממה שהוא מועד ליגח בהמות], ותירצו: "מכל מקום כיון שנעשה שפל כל כך, שהתינוקות ממשמשין בו, ודאי חזר לקדמותו." הרי שמפרשים שאינו נוגח, היינו לתינוקות. וממילא מה שמדייקינן "הא נוגח חייב", היינו שנגח לתינוקות, וחייב. וקשה, למה לא נפטור את השור מטעם כל המשנה?
וצריך לומר שמה שפטרו בנגח את מי ששינה, היינו רק כשהמשנה היה גדול; אבל
-256-
קטן ששינה ובא אחר ושינה בו, חייב. שטעם הדבר שפטור במשנה ובא אחר ושינה בו הוא משום שהמשנה גרם לעצמו, וכל שהניזק עצמו גרם ג"כ להיזק פטור המזיק. ואף שלעולם המזיק חייב לשמור שלא יזיק יותר ממה שחייב הניזק לשמור, וכמו שכתבו התוס' (כג,א ד"ה ולחייב), מ"מ אם שינה הניזק – פטור, שאף שאין הניזק חייב לשמור שלא להיות ניזק, מ"מ כל שגורם לעצמו את ההיזק, פטור המזיק. אכן כל זה כשהיה הניזק ששינה גדול, אבל קטן שאינו בר דעת – בזה חייב המזיק.

ואף שבשתי פרות אם בעטה מהלכת ברבוצה פטורה, והרי בהמה לאו בר דעת, מ"מ בהמה יש לה בעלים, וכל שהבהמה הניזוקת גורמת להיות ניזוקת, פטורה, שזה כאילו הניזק בעל הבהמה גרם לה להיות ניזוקת. אבל קטן שאין לו בעלים, בזה חייב המזיק. ולפי"ז אם היתה הפרה הרבוצה של קטן, ובעטה מהלכת ברבוצה, חייבת. וצ"ע בדין זה.

וכן יש לדון במה שהביאו תוס' (ב"ק ד,א ד"ה כיון) ירושלמי, "דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים. אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן, פטור. וכן אם היה ישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה, הראשון פטור והאחרון חייב." התוס' ב"ק כז,ב ד"ה ושמואל כתבו, שהטעם שפטור אם הביאו כלים אחר שישן, משום שאנוס הוא. אבל דעת הרמב"ן היא שאדם מועד לעולם, וחייב גם באונס גמור; ומה שפטר הירושלמי, הוא משום שנשברו הכלים בפשיעת הניזק. לפי דעת הרמב"ן נראה, שאם קטן ישן אצל הגדול, והוא בא אחריו, יתחייב הגדול.

לפי זה בנידון דידן יש לחייב את בעל הכלב.

3. קטן שנכנס לרשות המזיק
ויש לדון אם הקטן נכנס לבית שיש בו כלב, ושם נשכו הכלב – אם הפטור שיש בהזיק ברשות הניזק הוא ג"כ מחמת פשיעת הניזק שנכנס שלא ברשות המזיק, ממילא בקטן הנכנס ברשות המזיק – חייב. או שהפטור הוא משום הנלמד מהפסוק "ובער בשדה אחר". ואף שפסוק זה נאמר בשן ורגל, שפטורים גם ברה"ר, ואילו קרן חייב ברשות הרבים ופטור ברשות המזיק, וא"כ ע"כ שלא מקרא זה נלמד הפטור של הזיק ברשות המזיק, מכל מקום באבן-האזל (הל' נזקי ממון א,ז) פירש בדעת הרמב"ם, שגם פטור רשות המזיק נלמד מקרא זה. רק שברה"ר לענין קרן נחשב שדה אחר, שהרי יש רשות לניזק להביא שם שורו. אבל לענין שן ורגל, שאין רשות לניזק להניח שם פירות, בזה פטור משום שאינו רשות אחר. ובזה מבאר את מה שכתב הרמב"ם בהל' נזקי ממון א,ז –
אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתו בהמתו של בעל הבית, הרי זה פטור על הכל, שהרי הוא אומר לו: אילו לא נכנסת לרשותי, לא הגיע לך היזק, והרי מפורש בתורה "ושילח את בעירה ובער בשדה אחר".
אכן יש מפרשים שמתיבת "והרי מפורש" שייך להלכה ח. עכ"פ, אם נאמר שלמדים פטור של חצר המזיק מהפסוק, יתכן שגם אם קטן נכנס לרשות המזיק, פטור המזיק.

4. החיוב בצער ובריפוי בזמן הזה
אכן מטעם אחר יש לפטור בנידון דידן, כיון שהקטן שנושך על ידי הכלב לא נחבל באופן שיש בו נזק, אלא רק צער וריפוי, והרי שור שחבל באדם אינו משלם ד' דברים, וממילא בעל הכלב פטור.

-257-
אכן יש מקום לחיוב מכח הדין שנפסק בשו"ע חו"מ א,ג:
בהמה שהזיקה את האדם – אין גובין נזקו דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל, מפני שהוא דבר שאינו מצוי.
הטעם שאין דנים בזה"ז הוא משום שלא עשו בתי הדין הקדמוניים אותנו כשליחים שנדון בזה"ז, אלא בדבר המצוי. ויש עוד טעם: משום שהוא דיני קנסות, ואין דנים דיני קנסות בזה"ז. ויש נפקא מינה בין שני הטעמים – שלפי הטעם הראשון, הדיינים אינם דנים, אבל הוא עצמו חייב לשלם, ואם אינו משלם גזלן הוא. אבל אם הוא קנס, בזה אינו חייב גם בדיני שמים, ואינו גזלן אם אינו משלם, וכמבואר כל זה בקצה"ח א,ז. אכן גם לטעם השני, שהוא קנס, מ"מ תפיסה מועלת. ונ"מ בנידון דידן, שאם מועילה תפיסה שוב אינו חייב לשלם מה שתובע אבי הילד מאבי הכלב, וכמו שיתבאר להלן.

5. חיוב אבי הבן בשל הסגר הכלב שנועד לריפוי בנו
ובאשר לחיובו של אבי הילד לשלם לבעל הכלב את הוצאות ההסגר של הכלב – נראה לכאורה שאין לחייבו, שהרי מה שצריך להסגירו הוא חוק השלטון, ואין לדון את אבי הילד כמוסר, שחייב מדיני דגרמי, כיון שהחוק יש בו תקנת הציבור, ובא למנוע מסכנה. אם כן כדין עשה אבי הילד, שמסר אודות הכלב לשלטונות, שבזה אומרים דינא דמלכותא דינא.

אכן יש מקום לחייב את אבי הילד על הסגרו של הכלב, כיון שהסגר זה הוא משום צורך ריפויו של הילד הנשוך, וא"כ יכול בעל הכלב לטעון שהנשוך נהנה מההסגר, והוא זה שצריך לשלם עבורו. אכן יש לדון, כיון שהנשוך הוא קטן ואין לחייב קטן. אמנם כיון שאביו של הקטן רוצה בכך, וגם היה מוציא הוצאות כדי לרפאות את בנו – מה עוד, שאם הוא קטן פחות משש, שאז אביו חייב במזונותיו – א"כ יש מקום לחייב את האב גם ברפואת בנו. ונמצא, שההוצאות שהוציא בעל הכלב יש להטילן על אבי הילד, שחייב לרפאות את בנו.

אכן בנידון דידן, שהילד הוא יותר משש, שבזה אין חיוב על אביו רק מדין צדקה, בזה יש לדון אם חייב אבי הילד על מה שנהנה מבעל הכלב שריפא את בנו – כיון שאם לא היה בעל הכלב מוציא הוצאות, היה הוא צריך להוציא הוצאות אלו מכח צדקה. וא"כ יתכן שאבי הילד חייב. אכן אין זה ברור. מה עוד, שיש לומר שאבי הילד לא היה חייב להוציא הוצאות להבאת הכלב, שיש לתלות שאין הכלב שוטה ואין נשיכתו מסוכנת – שהרי אפשר לתלות שנשיכתו היתה מחמת ההתגרות, ולא מחמת שהוא שוטה, ואין כאן ריעותא לומר שנשיכתו תוכיח שהוא שוטה. ומה שהחוק אומר להביא כל כלב שנושך, אפשר שהחוק נקבע כדי שלא לחלוק בדבר.

וא"כ אין מקום לחייב את אבי הילד לשלם מאומה לבעל הכלב.

ה. חלוקת שותפות בסוכנות ביטוח
1. השאלה
שנים שהיו שותפים בסוכנות ביטוח מבקשים לפרק את השותפות ולהתחלק בה ביניהם. עיקר עבודתה של סוכנות ביטוח היא להשפיע על אנשים לבטח את עצמם בחברת ביטוח מרכזית, ולהמשיך לטפל בגביית הפרמיות ובריכוז התביעות של לקוחותיה. בסוכנות המדוברת הצליח שותף אחד לגייס יותר לקוחות מאשר חברו,
-258-
ואפשרויות החלוקה הן כדלהלן:
א. כל אחד מהשותפים ימשיך לטפל בלקוחות שהוא גייס.
ב. הלקוחות כולם יתחלקו בין השותפים חצי חצי.
ג. לא שייכת כלל זכיה בלקוחות, וכל אחד מהשותפים יטפל בלקוחות לפי רצונו ולפי בחירתו של הלקוח, גם אם גוייס ע"י שותפו.
2. "מכירי כהונה" בלקוחות
בב"י חו"מ סי' קנו מחודש א הביא תשובת הרשב"א:
חייט אחד רגיל אצל עירוני אחד מכמה שנים, שהוא לבדו עושה מלאכתו, ובא חייט אחר ורצה להכניס עצמו עם העירוני הזה לעשות מלאכתו בזול יותר, והראשון מתרעם עליו. והשיב: אין ב"ד מוציאין מידו, שהעירוני נתן לו מדעתו. אבל מסתברא שמוחין בידו, דדמי קצת למצודת הדג, כדאמרינן [בב"ב כא,ב: "שאני דגים דיהבי סיארא", ופרש"י: "נותנים עין בהבטם להיות רגילין לרוץ למקום שראו שם מזונות. הלכך, כיון שהכיר זה חורו ונתן מצודה ומזונות בתוך מלא ריצתו… הוי ליה כמאן דמטא לידיה, ונמצא חבירו מזיקו."] הכי נמי, כיון שרגיל לעשות מלאכתו על ידי זה, הוי כאילו בא לידו. ועוד, דכל מכר הרי הוא כבא לידו כבר, כדאיתא בב"ב קכג,ב גבי בכור נוטל פי שנים בזרוע ולחיים וקיבה. וההולך ומפתה את העכו"ם לעשות מלאכתו, כפוסק לחיותו של זה וגוערין בו ומוחין בידו.
נראה שאין כוונת הרשב"א לומר שכאן זכה החייט במלאכה, כמו שזוכה כהן במכירי כהונה במתנות. שהרי רש"י (גיטין ל,א) פירש שבמכירי כהונה זוכה מחמת יאוש, שכל הכהנים מתייאשים. סברה זו אינה שייכת אלא במתנות כהונה, שהוא ממון שבט הכהנים; ולכן כשכל הכהנים חוץ מאחד נתייאשו, זכה זה. אבל בעירוני – אף ששאר החייטים נתייאשו, מ"מ איך יזכה זה בלי קנין?
וכן לפי מה שכתבו התוס' בב"ב (קכג,ב ד"ה הכא) שמכירי כהונה היינו טעמא שנחשב מוחזק, משום שאסור לחזור ממתנה מועטת – ג"כ לא שייכא בחייטים: חדא, שהעירוני גוי הוא, ולא שמענו בגוי איסור לחזור ממתנה מועטת. ואף אם נאמר שדין "הן צדק" נאמר גם לבן-נח, שהוא פרט בדיני גניבה, וממילא יש ללמוד גם הדרשה שדרשו הן צדק – מ"מ מה איסור יש לחייט ליקח מהגוי, זולת אם נאמר שמכשילו באיסור חזרה. וביותר שבתרי תרעי יש סוברים שמותר לחזור, וכמו שהביא הרמ"א (חו"מ רד,יא). ואם כן בחייט אחר שעושה בזול אין איסור לגוי לחזור בו.

אלא נראה שלא בא הרשב"א ללמוד ממכירי כהונה רק דבר זה, שכל שרגיל ליתן לחייט זה מסתמא גמר בדעתו לעולם ליתן לזה. ודבר זה למדנו ממכירי כהונה, שכיון שרגיל אצל כהן זה מסתמא יתן לו לעולם. והרי זה כהבטיח לו, ואסור לחזור בו. והכי נמי בחייט, שכיון שמסתמא החליט בדעתו ליתן לחייט זה לעולם, שוב הוה כמטי לידו, שאסור לאחר ליקח, כמו הדגים.

ולפי כל זה נראה ששייך שותפות גם לענין זה, שכל שאסור לאחרים ליקח מהם שייך בזה שותפות, וחולקין. ואם יקח יותר מחצי, גוערין בו. וכן נראה בשני דייגים שותפין שהניחו סיארא, ובאו לחלוק – יקח זה חצי דגים וזה חצי. כן נראה נכון. ואם מת הדייג או החייט – אם הבנים יחלוקו, ואם הבכור יטול פי שנים, תלוי במה שהארכתי בתחומין יג, עיי"ש.

1 אכן יש לעיין, שהגהות אשר"י ריש השואל פסק שבדבר האבוד, אם השאיל עצמו לעשות מלאכה בחינם, אינו יכול לחזור.