בפרקי רבי אליעזר מובא “בראש חדש אלול אמר הקב”ה למשה: “עלה אלי ההרה” שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה: “משה עלה להר”, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה, והקב”ה נתעלה באותו שופר שנאמר “עלה אלוקים בתרועה”.
ומסבירים הב”י והב”ח, כי כדי להודיע לעם על עלייתו השניה של משה כדי שלא יחשבו שוב שמת, ויגיעו לידי עבודה זרה כשם שעשו בעגל, היה מספיק להעביר כרוז בעם, להודיעם זאת. על כן אמרו חז”ל, שבתקיעה זו נתעלה הקב”ה ועל כן הודיע על עליית משה להר, בשופר דוקא.
לפי זה היה צריך לתקוע כזכר לתקיעה זו רק בראש חודש אלול. אולם מוסיף הטור כי תוקעים כל החודש כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג’ ו’) “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו” וכדי לערבב השטן. ובפרישה מסביר, כי לטעם התעוררות העם היה די בדרשנים שידרשו בכל קהילה וקהילה לעורר העם לתשובה, ולזה הוסיף הטעם לערבב השטן. ומביא בטור, שלכן נהגו באשכנז לתקוע בחודש אלול בכל בוקר וערב אחר התפילה. ובדרכי משה הביא בשם המנהגים של מה”ר אייזיק טירנא כי המנהג לתקוע כל חודש אלול, להפסיק בערב ראש השנה, ושוב חוזרים ותוקעים בשני ימי ראש השנה, וביחד אלו שלשים יום, שהוא חודש שלם, כלשון הפס’ תקעו בחודש. וערבוב השטן הוא כדי שלא ידע מתי ראש השנה, וימנע מלקטרג. ומוסיף בדרכי משה, כי המנהג לתקוע אחר שחרית בלבד.
אח”כ מדבר הטור על אמירת הסליחות והמנהגים השונים מתי נאמרים. בשו”ע או”ח תקפ”א סעיף א’, המחבר – מביא רק מנהג אמירת הסליחות, שלמנהג הספרדים מתחילים לאמרו מר”ח אלול עד יוהכ”פ, בו סלח הקב”ה לעם ישראל ומשה ירד עם הלוחות השניים. וארבעים יום אלו מר”ח אלול עד יוהכ”פ ימים המסוגלים לסליחה ורחמים ועל כן נאמרים בהם הסליחות.
הרמ”א – מביא מנהג תקיעת השופר אחר שחרית מר”ח אלול ושיש שתוקעים גם בערבית. אך מנהגנו לתקוע בשופר רק אחר שחרית, ואילו לגבי סליחות מתחילים האשכנזים באמירתם לפני ר”ה ובעשרת ימי תשובה בלבד.
אף הספרדים נוהגים בתקיעת שופר בשעת אמירת י”ג מדות הנאמרות בסליחות. כמובן שיש להזהר בתקיעות אלו שהינן בשעות הלילה עדיין, שלא להעיר השכנים.
שמעתי מהרב זלצברג זצ”ל שהיה רב צבאי ואחר כך רבו של בית הכנסת בקישלה בעיר העתיקה, שהמשיל את אלול ר”ה ויוהכ”פ לרמזור. כאשר ישנו אור ירוק, סימן הוא לנסיעה שוטפת. בהדלק אור כתום סימן הוא שיש להאט לפני עצירה. ואור אדום הוא עצירה מוחלטת. כך כל השנה החיים זורמים, עסוקים אנו בחיי המעשה ולעיתים שוכחים מהצד הרוחני ובקשת סליחה מבוראנו. ר”ח אלול הוא אור כתום, שבא לבשר כי עלינו להאט הקצב ולהתחיל להתכונן לימים הנוראים. וראש השנה ויוהכ”פ הם האור האדום שבו עוצרים אנו ממרוצת החיים, ועוסקים בתשובה ומצוות. ויה”ר שנזכה להגיע ליום הסליחה והרחמים, יום כיפור, מוכנים וראויים.