שאלה:

אבידה שיש בה סימן והכריז המוצא על האבידה כדין, אך המאבד לא הופיע. מה יעשה המוצא?

תשובה:

במקרה כזה הדין הוא שתהא המציאה מונחת עד שיבוא אליהו. וכן הוא בפסוק:
“ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך”.

המוצא לא זוכה במציאה, כיוון שיש בה סימן ויש לחוש שכל רגע יבוא המאבד לבקשה, ועל כן תהא מונחת עד שיבוא אליהו. בפסוק נאמר: “והשבתו לו”, ודרשו חז”ל ראה היאך תשיב לו שלא יפסד.
בגמרא וכן נפסק בשו”ע מובאים חילוקי דינים רבים כיצד לשמור על האבידה בערכה שלא תפסד. אם זו בהמה שהאכלתה עולה כסף למוצא, עד י”ב חודש משכירה ובדמי השכירות משלם מזונותיה, ואחר י”ב חודש ילך לבית דין לעשות שומא מה שוויה, ואז ימכרנה וישמור את הכסף עד שיבואו הבעלים.
לגבי מטלטלין, ישנם פרטי דינים כיצד לשמור על ערכם, ויש מקרים שאפשר לשום דמיהן ולהניח את הכסף אצלו.
כיום, שיש בגדין ומטלטלין בשפע, כמו כן האופנה משתנה מפעם לפעם במהירות, ובגד שהיה יפה וראוי ללבשו היום, הופך תוך זמן קצר למיושן.
גם הכסף אינו כבזמנם בעל ערך עצמאי של כסף וזהב (ושאר מתכות), ועיתים מוחלפת המטבע והמטבע הקודם נשאר בלי שווי כלל. כמו כן, לעיתים מוצאים הרבה אבידות ואין די מקום לאחסנם. וכדי שלא ימנעו חס ושלום מלהרים את האבידה ולעבור על איסור תורה, צריך לחפש את הדרך הטובה להשבת האבידה אף לאחר ההכרזה.
בשו”ת חת”ם סופר דן באדם שהייתה לו משרתת שהפקידה בידו נזמי זהב, ואחר כך עזבה את עבודתה ואינו יודע היכן היא כדי להשיב את הנזמים.
ומסיק החת”ס, שאחר שיפרסם היטב ויעבור זמן רב, אף שיכול להניחם בביתו עד שיבוא אליהו, כיוון שנזמים כאלו שכיחים ושימוש מועט לא מזיקם, יכתוב בפנקס הקהילה שיש בידו נזמים ששווים כך וכך וישתמש בהם על מנת לשלם דמי שכירות כאשר תבוא המשרתת.
עיצה זו אינה טובה עבורנו, שהרי אין אנו שוכרים חפצים, כדי שנוכל להעריך כמה מגיע לבעל האבידה. כמו כן, כאמור, הרבה פעמים הבלאי גדול ומהיר ובצורה שכזו יפסיד בעל האבידה אבידתו.
לכן נראה לנהוג בדרך אחרת:
לרשום בפנקס (ועדיף שיהיה פנקס מיוחד בכל קהילה לשם כך שישמר על ידי הגבאים), כי ביום זה וזה קונה המוצא החפץ כפי ערכו וכשיבוא אליהו יאמר כמה כסף חייבים לתת עבור הכסף לבעליו. כמובן, שכל שאפשר להעריך את ערכו מיד, יש לרשום שסכום זה וזה מגיע למאבד דבר פלוני, ויינתן לו כשיבוא, כמובן לאחר שייתן סימנים.

מקורות: חו”מ סימן רס”ז, ערוך השולחן שם, חת”ס חו”מ סימן קכ”ב.