שאלה:

בבית הכנסת בוסטון בשכונתנו, אין אומרים « תחנון » במנחה. כיצד יש לנהוג כאשר מתפללים שם אלו שאומרים « תחנון » במנחה?

תשובה:

במשנה פסחים דף נ ע »א מובא:
« …ההולך ממקום שעושין (מלאכה בערב פסח) למקום שאין עושין…נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה האדם מפני המחלוקת… ».

וביבמות י »ד ע »א:
« …לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות… אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון בי »ד בעיר אחת, פלג מורין כדברי ב »ש ופלג מורין כדברי ב »ה, אבל שתי בתי דינים בעיר אחת ליתלן בה ».

על פי זה פסק באגרות משה, כי הבא להתפלל בבית כנסת שאומרים בו וידוי ונפילת אפיים, אף שהוא בא ממקום שאין אומרים וידוי קודם, חייב לומר כמנהג המקום אליו בא, משתי סיבות אלו, שאל ישנו מפני המחלוקת וכן אולי יש כאן אף לא תתגודדו.
אמנם במה שלא ניכר השוני במנהגו ממנהג הציבור אינו צריך לנהוג כמנהגם, שאין חשש מחלוקת, כגון אמירת פרק התחנון כמנהג אשכנז, אף בבית כנסת ספרדי שבו אומרים פרק אחר.
אך אשכנזי המתפלל בבית כנסת ספרדי במנחה יאמר תחנון בישיבה בלא נפילת אפיים כמנהג הספרדים, כיוון שבדבר זה ניכר השוני.
וכן מובא בהליכות שלמה לגרש »ז אוירבאך זצ »ל.
ומכאן לשאלתנו, התפלל מנחה בבית הכנסת בוסטון בו אין החזן והקהל אומרים תחנון במנחה, אינו רשאי ליפול אפיים, דבזה אין ניכר שינויו, ויאמר תחנון כמנהגו.

לסיכום:

מי שמנהגו לומר תחנון במנחה (שהוא מנהג רוב העולם, עפ »י ההלכה), ונמצא במקום שאין נוהגים לומר בו תחנון במנחה, ישב אחר שמונה עשרה ויאמר תחנון בשקט ובלא נפילת אפיים, כדי שלא תהא ניכרת אמירתו, שלא כמנהג המקום.

מקורות: אגרות משה או »ח חלק ג’ סימן פ »ט, הליכות שלמה תפילה פ »ה סימן כ »ג, אישי ישראל הלכות תפילה פרק כ »ה סעיף ד’.