שאלה:

מהו "היתר המכירה" עליו נסוב הויכוח, בזמן האחרון?

תשובה:

מדין תורה בפשוטו, צריך החקלאי לשמט שדהו בשנה זו, לא לעובדה חוץ מהעבודות הנצרכות לקיום האילנות וכדומה.
כל התוצרת החקלאית שגדלה מעצמה בשמיטה, אסורה בקצירה ואיסוף מסחרי, אלא הרי היא הפקר לכולם, בני האדם, ובעלי החיים.
יש קדושת שביעית במה שגדל בשנה זו, על כל המשמעויות, איסור מסחר, שמירת הקדושה על כל פרטיה דיניה, ועוד.
מדרבנן אסרו באכילה ירקות שצמחו בשמיטה. (וגם בזה ישנם פרטים, בדין מתי יש דין "ספיחין" ומתי לא).
עד חידוש הישוב החקלאי היהודי בארץ לאחר מאות שנות גלות, באה לידי ביטוי האפשרות לקיים מצוות שמיטה. אחר כל כך הרבה שנים שהוזנחה הארץ עקב הגלות, אותה מצווה שמבטאת הקשר בין אדם לבוראו על אדמת הקודש א"י, שמראה מיהו הבעלים האמיתיים, מידת הביטחון בקב"ה.
ומצד שני, עקב שינויים במבנה הכלכלי של העולם, נוצרה בעיה קשה של קיום כל הנזכר לעיל, כפשוטו, דבר שלא מאפשר לקיים חקלאות יהודית, וממילא בעיית פרנסתם של החקלאים עד כדי רעב.
ובתחילה כמעט ולא הייתה אפשרות פרנסה אחרת למתיישבי המשובות הראשונות.
ובהמשך, היה חשש של חורבן החקלאות היהודית, וממילא השתלטות השליטה הערבית ברוב חלקי הארץ.
לקראת השמיטה בשנת ה' תרמ"ט, הופנתה השאלה לגדולי ישראל בארץ ובחו"ל.
נתעורר פולמוס חריף, ואז הומצא "היתר המכירה", דהיינו מכירת האדמות ע"י חקלאים לגוי.
היתר זה מתבסס בעיקר על שלש נקודות:
האחת – שמיטה בזמן הזה אינה מהתורה אלא מדרבנן.
השנייה – קרקע של גוי בא"י, אין בה קדושת שביעית.
השלישית – אין איסור לא תחונם – לא תיתן להם (לגויים) חנייה בקרקע (בא"י) אם זו מכירה לזמן.
בראש המתירים עמד הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל שהיה רבן של כל בני הגולה.
לעומת זה רבני ירושלים, כולם התנגדו להיתר המכירה, וכן היו מגדולי הרבנים באירופה שהתנגדו אף הם להיתר.
רבני הספרדים כולם, קיבלו את ההיתר.
לאחר שמיטה זו, ראו חלק מרבני ירושלים שאין החקלאים נשמעים להם וממילא עברו איסורים בשמיטה.
והסכימו לקבל את "היתר המכירה", והרי הם הרב יהושע ליב דיסקין זצ"ל, והרב שמואל סלנט זצ"ל, כפי עדותו של הרב הלוי זצ"ל רבה של יפו.
אמנם יש שחלקו אם חזרו בהם גדולים אלו והסכימו למכירה.
עם התמנותו של הראי"ה קוק זצ"ל כרבה של יפו ואחר כך כרבה הראשי הראשון של ישראל, קיבל ההיתר ושכללו, (כפי שנעשה משמיטה לשמיטה) ובאותו הזמן עמדו כנגדו הרידב"ז ולאחריו החזון איש. ויצאו בתוקף כנגד "היתר המכירה".
אולם עם כל ההתנגדות, ההיתר נתקבל ומאז הונהג כל שמיטה ושמיטה.
יש לציין, שאף המתירים עודדו את אותם חקלאים שיכלו לעמוד בדבר שלא להזדקק להיתר המכירה, וכן אמרו שכל שמיטה יש לדון מחדש, בצורך ובהכרח ל"כהיתר מכירה".
ומכאן בא הויכוח הציבורי כל שמיטה, בין המתירים לאוסרים.
אך בפועל רוב מוחלט של החקלאים מזקקים ל"היתר המכירה" אמנם בצרכנים ישנם רבים, הציבור החרדי כולו, ועוד אחרים שמעדיפים תוצרת גויים ערבים או יבוא על פני תוצרת ההיתר, ואף אוסרים ירקות שגדלו על פי ההיתר.
אך כאמור ההיתר נתקבל למעשה, לרוב החקלאים וכן לרוב הצרכנים, בזמן האחרון באו לקעקע "ההיתר" בשתי טענות.
האחת – שכיום אף המתירים לא היו מתירים, כי אין סכנת פיקוח נפש, שהרי אפשר למצוא פרנסה אחרת מלבד חקלאות, ועוד לענות.
ומנגד מצדדי ההיתר כיום, מוכיחים על הצורך החיוני בו גם כיום. וכוח זה הינו הילכתי ואין בו שום בעיה או פסול.
השנייה – הטענה השנייה חוזרת על דעת האוסרים, ופוסלת את ההיתר שבכללו, כמעשה הערמה, חוכא ואטלולא וחילוליה.
טענה זו מזעזעת היא שהרי באים להטיל דופי על אותם גדולי הפוסקים שהמציאו את ה"היתר" ואלו שקיבלוהו וחיזקוהו במשך למעלה ממאה שנה. והעידו שכבר נתקבל ע"י רוב הציבור. ועל זה יש למחות כנגד מגמה פסולה זו.
והאמת והשלום אהבו.

לעיון בפולמוס השמיטה" (רשימה חלקית).
ספר השמיטה – לרב טיקוצ'ינסקי זצ"ל.
מעדני ארץ – לרב שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל.
לאור ההלכה – לרב זוין זצ"ל.
שנת השבע – לרב קלמן כהנא זצ"ל.