שאלה:

כיצד יש ליטול ידים במחנה בשבת? והאם מותר להתרחץ בכל הגוף בשבת?

תשובה:

יש לדון ב שתי נקודות:
א. רחיצה בשבת האם מותרת או לא?
ב. האם יש בעיית השקיה בשימוש במים במחנה, דבר שיתכן ויש בו איסור זורע?

הגמרא בביצה דנה בדברי בית הלל במשנה האוסרים טבילת כלי (בזמנם שנהגה טומאה וטהרה, או כיום בכלי שנקנה מגוי) בשבת ומתירים טבילת אדם טמא בשבת.
ומסבירה הגמרא את ההבדל: בכלי שקודם טבילתו אסור בשימוש, או שהוא טמא, והטבילה מטוהרתו, הרי זה תולדה של "מכה בפטיש", שהיא מלאכת תיקון גמר המלאכה, ואף כאן הרי זה כגמר ההכנה.
אולם באדם אין איסור זה, כיוון שאין ניכר בטבילתו שעושה כן לטהר עצמו אלא נראה כ"מיקר" דהיינו רוחץ בגלל לכלוך או זיעה.
הרי שאין איסור רחיצה בשבת, אמנם במים חמים אסרו משום גזירה, אך במים קרים דין הגמרא שמותר לרחוץ.
על פי זה היה מותר לרחוץ בנהרות. אך הראשונים העידו שנהגו שלא לרחוץ אף בצונן בשבת, מסיבות שונות:
1. חשש סחיטה בשער (אסור מדרבנן).
2. שמא יצאו מהנהר וילכו קודם הניגוב. ויטלטלו את המים בכרמלית (בלא עירוב), ד' אמות.

וכן חששו לדברים נוספים. אמנם רחיצה באמבטיה או מקלחת צריכה להיות מותרת לפי חלק מהסיבות, ובפרט אם הרחיצה תהא בלא שטיפת השער, ועל ידי כך זה ירד חשש הסחיטה, וכן נהגו הספרדים.
יש שאסרו רחיצה בבריכה סגורה שאף בה אין טעמי האיסור (חוץ מחשש סחיטה שער) מפני פגיעה באופי השבת.
בכל אופן, אף לאשכנזים כבר הקלו באחרונים, במקומות החמים, או ימים חמים שיש צער של זיעה, וכל שכן במחנה שיכול להיות גם אבק ולכלוך. אם כן, מצד הרחיצה לבד, יש מקום להקל לרחוץ משום חום, זיעה ולכלוך, במים קרים.

בעיה שניה היא השקיית הקרקע שיש בה איסור זורע (ואולי אף חורש). אמנם במקרה של רחיצה או נטילת ידים, אין הכוונה להשקות אך ישנו כלל שאף כשאינו מתכוון אם הדבר הוא "פסיק רישא", דהיינו בטוח שהדבר יקרה, כמו הנוטל ראש התרנגול אף לצורך כל שהוא ולא להורגו, הרי ודאי שימות. וכל דבר שודאי יקרה אף שאינו מתכוון מהתורה (בדבר שאסור מהתורה).
אמנם אם אין המלאכה הנעשית נוחה לו או אפילו לא אכפת לו ממנה, כשופך מים לנטילת ידים בשדה חברו, שלא אכפת לו אם יצמחו שם צמחים או לאו, אין איסור מהתורה לכל הדעות.
ויש בראשונים שסברו שאף מותר לעשות כן, וכך נהגו במספר מקומות, אך נטו להחמיר בדבר מדרבנן. אמנם אם כל האיסור אינו אלא מדרבנן, נחלקו בדבר: המחבר וכן נהגו הספרדים – מקל בפסיק רישא שלא ניחא לו באיסור מדרבנן. הרמ"א וכן נהגו האשכנזים – אסר אף בזה, אך אם יהיה תרי (שני) דרבנן אף הוא מקל.
אם הקרקע הושקתה היטב קודם השבת ועודה לחה, ממילא אין בהשקייתה החדשה איסור מהתורה, ואולי אף אין איסור מדרבנן.
כמו כן אם אין המים יורדים ישר על גבי הקרקע אלא על גבי פח וכדומה ומשם הם מגיעים לקרקע, אין זה כוחו אלא כוח שני שנחשב כגרמא – ובמקום שהוא לא מכוון רק "פסיק רישא" אין לאסור בגרמא.

לסיכום:

עצם הרחיצה בצונן בשבת, משום חום זיעה או לכלוך מותרת (לספרדים – אף בסבון מוצק, לאשכנזים בסבון נוזלי), ויזהר מסחיטת שערותיו (אפשר להמתין עד שהמים ירדו מהשער).
אך יש לדאוג לשוטף על קרקע, וכן לעניין נטילת ידים לאוכל או לשירותים, שהמים לא ירדו ישירות על גבי הקרקע רק ע"ג פח ניילון וכדומה, אף שמשם יזרמו לקרקע, וטוב שהמקום יהא רטוב מהמים שהשתמשו בו עוד קודם השבת, דבר שהוא מצוי מאד במחנה.

מקורות: ביצה י"ז: י"ח. שו"ע או"ח סימן שכ"ו סעיף ז', סימן של"ו סעיף ג', משנה ברורה וערוך השולחן. שמירת שבת כהלכתה פרק י"ד סעיף א', פרק כ"ו סעיף ה', ילקוט יוסף שבת ח"ד, סימן שכ"ו סעיף י"א. ח"ה סימן של"ו סעיף ט'.