שאלה:

מי שהפקיד זוג פמוטים אצל חברו, וחברו קיבל עליהם שמירה לזמן של שנה, ועברו כשנתיים והמפקיד לא בא לקחת את הפמוטים (או שקיבל עליו זמן שמירה סביר ולא פירט, ועבר זמן מרובה ולא בא לקחת את החפץ). האם השומר יכול לזרוק את החפץ לרחוב או לא?

תשובה:

לאחר שעבר זמן השמירה וניסה השומר לאתר את המפקיד ללא הצלחה, או שעבר זמן מרובה הסביר לזמן שמירה ולא בא המפקיד לתבוע את הפיקדון. יכול השומר לזרוק את הפמוטים מחוץ לביתו ולא לשמור עליהם יותר.

מקורות:

עיין במסכת בב”מ דף מ”ט ע”א: “ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקר שומשמי, הדרו בהו ואמרו ליה לית לן שומשמי שקול זוזך, לא שקיל זוזיה, איגנוב, אתו לקמיה דרבא, אמר ליה כיון דאמרי לך שקול זוזך ולא שקלית, לא מבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי…”.

וכתב שם תוס’ ד”ה ‘אלא’ “והא דאמר בפרק האומנין טול שלך והבא מעות שומר חנם, היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר וכשא”ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה שומר שכר”. מוכח מתוס’ שדוקא שהיה שומר שכר ואמר לו טול את שלך התכוון שלא יהיה שומר שכר אבל ישאר שומר חנם. אבל אם היה שומר חנם, ואמר לו קח את שלך ודאי התכוון שלא יהיה שומר כלל.

ועיין בספר מחנה אפרים (הלכות שומרים ס’ י”ט) בענין ‘מי שנתן לחברו חפץ אחד לשומרו עד זמן פלוני בחנם ואחר שעבר הזמן נאבד בפשיעת השומר אם חייב השומר לשלם’. וכתב שם: “אבל זה שכבר פירש מעיקרא שאינו שומרן אלא עד זמן פלוני כל שהגיע הזמן הרי הוא כאילו פירש איני שומרם עוד…בנ”ד שהוא שומר חנם ואמר לו שמור זה עד זמן פלוני כשעבר הזמן אף שומר חנם לא הוי דהא עד אותו זמן קיבל להיות שומר חנם ולא יותר…” “מכל מקום שמעינן מיהא מדברי התוספות אלו דשומר חנם לזמן דכשעבר הזמן תו לא הוי שומר כלל…”

מוכח מדברי המחנה אפרים ששומר חנם לאחר שעבר זמן השמירה, אינו שומר כלל ואינו חייב להחזיק אצלו את החפץ.
ועיין בספר מחנה אפרים (הלכות שומרים סימן כ’): “ושומר שכר היכא דאמר ליה טול את שלך יש לעיין אי הוי עדיין שומר חנם”. ומדברי התוס’ בפרק הזהב דף מ”ט מוכח דהוי שומר חינם…ולע”ד נראה לתרץ…אבל בש”ש כל שא”ל טול את שלך הא ודאי רצה לומר לו שאינו רוצה לשומרו ולהכי אפילו שומר חנם לא הוי. מוכח מדברי המחנה אפרים שאפילו שומר שכר שאינו רוצה להמשיך לשמור אפילו שומר חנם לא הוי ואינו חייב לשמור את החפץ כלל.

ועיין עוד במסכת ב”מ דף ק”א ע”ב: “ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא לא אשכח דוכתא לאותוביה, אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגרי, אמרה ליה לא, אזל קדשה יהבה ליה דוכתא לעייליה, אזל לביתיה כתב ליה גיטא שדר לה אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו…” מוכח מכאן שאדם שהשאיר במרמה רכוש בשטח של חברו, חברו יכול להוציא את הרכוש.

ועיין שם ברא”ש שכתב וצריכה להודיעו, ואם נאנס אחר שהודיעה היא פטורה. אבל מלשון הרמב”ם לא משמע כך כי הרמב”ם (הלכות שכירות פ”ז ה”ז) כתב “מי שהכניס פירותיו לבית חברו שלא מדעתו או שהטעוהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותן הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק. ומידת חסידות הוא שיודיע לבית – דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אע”פ שלא עשה כהוגן”.

ועיין בשו”ע חו”מ סימן שי”ט סעיף א’, וכן בסמ”ע שם ס”ק א’- ב’.
ועיין בשו”ת אגרות משה (חו”מ חלק ב’ סימן נ”ו) בענין ‘אחד שהניח סחורה במחסן של אחר לזמן קצוב ועבר הזמן’, שכתב במקרה שהיה שם “אבל אף שמע”כ אינו ש”ח מ”מ להזיק בידים ודאי הא אסור וגם מתחייב ע”ז. וכשיוציאם לחוץ הוא כמזיק בידים כיון שהוא מקום הפקר לגנבים…”

ועיין עוד בספר פתחי חושן הלכות פיקדון פרק ז’ סעיף ב’, ועיין שם בהערה ס”ק ה’ “ובמחנה אפרים הלכות שומרים סימן י”ט האריך להוכיח שש”ח לאחר שכלה הזמן אינו שומר כלל…אלא שיש לעיין לסברת הפוסקים שנשאר שומר חינם, וכי מפני שנתרצה זה לשמור לו זמן קצר ישתעבד לעולם לשמור לו?”

ועיין עוד בספר תחומין כרך ה’ עמ’ 342 בענין חפצים שהוזנחו ע”י בעליהם, מאת הרב עזרא בצרי.