הרב עומר שירן

שאלה

חתכנו סלק ומצאנו בתוך סלק חצי תולעת מכאן וחצי תולעת מכאן. הסכין הודח ונחתכו בו חתיכות סלק אחרות. מה דין הסלק הראשון, מה דין הסכין ומה דין החתיכות האחרות?

התשובה בקצרה

אין כאן לא דבר חם, וגם תולעת הרי היא "נותן טעם לפגם" וב"נותן טעם לפגם" הפגום מעיקרו יש לומר שאינו מתמתק אף בדבר חריף, ועוד דנראה כי סלק שלנו אינו דבר חריף כלל.
ועל כן:
1. פרי שחתכו ומצא בו תולעת צריך קליפה מעט (מחשש לשאריות התולעת) אך אין חוששים לבליעת התולעת וע"כ יתר הפרי מותר באכילה.
2. אין הסכין נאסר ודי לו בשטיפה.

התשובה בהרחבה.
לצורך הבנת הנושא יש להקדים כמה נקודות בדין דבר חריף:
1. הגמרא בחולין (קי"א ב) : "אמר חזקיה הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח. צנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר אסור לאוכלו בכותח. וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר לביה פסקיה ואכיל קלחי דלפתא שרי דסילקא אסירי וכו' ".
מבואר שצנון שחתכו בסכין בשרי אסור לאוכלו עם חלבי (כותח) בגלל שאגב חריפותו בולע הצנון מן הסכין, וכן הדין בסילקא.
מבואר בראשונים שאותו דין יהא בצנון שבלע מסכין הבלוע מאיסור שאף הצנון יאסר.
2. ברש"י הובאו שני טעמים: "ואע"ג דק"ל נ"ט בר נ"ט מותר שאני סכין שפעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נ"ט הבא מן הממש ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פלט סכינא ובלע צנון" (משמע שצריך גם חריפות הצנון וגם דוחק הסכין).
3. נחלקו בראשונים מהו שיעור הבליעה. הרשב"א מביא שהראב"ד כתב ששיעור הבליעה הוא כדי נטילה (כעובי אצבע) והרשב"א עצמו חלק עליו וכתב ששיעור הבליעה הוא בכולו: "משום שהחריפות מבליע בכולו גזרו עליו לאוסרו לעולם לגמרי".
4. עוד מצינו בראשונים שנחלקו אם דין זה של דבר חריף אמור דווקא בדברים שהוזכרו במפורש בגמרא, כלומר צנון סילקא וחילתית (שתוזכר לקמן), או בכל דבר חריף.
מלשון הרשב"א משמע שדווקא הדברים שהוזכרו בגמרא יש בהם דין זה של דבר חריף, וכן משמע מדברי רבנו יחיאל. אבל מסתימת לשון הרמב"ם משמע שכל דבר חריף יש בו דין זה של "דבר חריף" וכן כתב בספר התרומה.
5. עוד מצינו בגמרא בע"ז (לט א) "והקורט של חילתית מאי טעמא (מדוע אסור)? משום דמפסקי ליה בסכינא. אע"ג דאמר מר נטל"פ מותר, אגב חורפיה דחלתיתא מחליא (ממתק, רש"י) ליה שמנוניתא והווי ליה כנותן טעם לשבח ואסור". כלומר, אע"ג שהסכין נטל"פ אגב חריפות החילתית הרי הוא כנטל"ש.
ואחר שמצינו שחילתית משום חריפותו מחליא ליה – נחלקו הראשונים האם זה דין מיוחד בחילתית או אף בשאר דבר חריף: לפי סה"ת בכל דבר חריף יהא דין זה של מחליא ואף אם נחתך בסכין שאינו בן יומו, נאסר. אבל מסתימת לשון הרמב"ם משמע שאף בדבר חריף – "אינו בן יומו" אינו אוסר ומשמע שלא אומרים דין זה של מחליא אלא בחילתית.

ראינו, א"כ, את מקור הדין בגמרא, את שני הטעמים ברש"י ואת מחלוקות הראשונים בשיעור הבליעה, בשאר דברים חריפים ובדין נטל"פ.

פסק השו"ע.
זה לשון השו"ע (צו א): "צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח אסור לאכלם בחלב עד שיטול מקום החתך כדי נטילת מקום שהוא כעובי אצבע… ויש אומרים דה"ה לאינו בן יומו והוא מקונח… וה"ה לחתכם בסכין של עובד כוכבים".
ובסעיף ב' כתב: "אם חתך בו שומין ובצלין וכרשין וכיו"ב בדברים החריפים ופירות חמוצים ודגים מלוחים דינם שווה לחתוך בו צנון".
נראה, א"כ, שהשו"ע:
א. חושש לשתי הלשונות שברש"י (ראה ביאור הגר"א).
ב. לעניין שיעור הבליעה פסק ששיעורו בכדי נטילה.
ג. לעניין שאר דברים חריפים פסק שאף בהם יש דין של דבר חריף הבולע.
ד. לעניין אינו בן יומו הביא בזה את שתי הדעות, ומיהו בסתם כתב שדווקא בן יומו ומשמע שנוקט לעיקר כהרמב"ם, כלומר שלא אומרים בסכין אינו בן יומו בדבר חריף מחליא ואינו נאסר, וכן משמע בסעיף ג'.

ומיהו, נראה שהרמ"א חלוק עליו בשתי נקודות:
1. הרמ"א חושש לכתחילה ששיעור הבליעה הוא בכולו (כהרשב"א) ומיהו בדיעבד (כשכבר נתבשל) יש להקל בכדי נטילה.
2. נראה שהרמ"א פוסק שאף בסכין שאינו בן יומו נאסר הצנון (כסה"ת).

א"כ, יוצא שלפי הרמ"א כל דבר חריף שנחתך בסכין של איסור – נאסר לכתחילה כולו ואפילו הסכין נטל"פ (אינו בן יומו).

נחזור לתולעת.
כבר ביארנו שדבר חריף שנחתך בסכין של איסור – נאסר.
התולעת אמנם נטל"פ אך ראינו שלרמ"א אף בנטל"פ נאסר הפרי.
אלא שיש לחלק בין סוגי הנטל"פ – האינו בן יומו היה טעמו טוב אלא שנפגם, לעומת זאת טעמה של התולעת היה פגום מעיקרו. מצאנו שטעם שהיה טוב ונפגם (אינו בן יומו) חוזר להיות כטעם לשבח כאשר נבלע בדבר חריף, אך האם דבר שהיה פגום מעיקרו ג"כ יהיה כטעם לשבח כשייבלע בדבר חריף?
הרמ"א בספרו "תורת חטאת" (נא ג) מתייחס בדיוק לשאלה זו, ופוסק שצנון (או שאר פרי) שחתכו ומצא בו תולעת צריך קליפה מעט (מחשש לשאריות התולעת) אך אין חוששים לבליעת התולעת ואין הסכין נאסר (ושם הביא שלדעת מהרי"ל הסכין צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע אך כתב שאין המנהג כן).
המנחת יעקב על התורת חטאת ביאר את טעמו ע"פ החילוק דלעיל, כלומר דדווקא בדבר שהיה טעמו טוב ונפגם אומרים "מחליַא" כשנחתך בסכין איסור ויאסר אבל בדבר שהיה פגום מעיקרו לא נאסר הפרי ואין בו דין מחליַא.
וא"כ בנידו"ד הן הסלק והן הסכין (אחר הדחה) מותרים.

לאיזה דברים יש דין של דבר חריף?
כבר הבאנו שבגמרא מוזכר צנון, סילקא וחילתית. עוד ראינו כי פסק השו"ע שה"ה כל שאר דבר חריף. עוד מובא בראשונים והובא בשו"ע שאף בדבר חמוץ או מלוח (כפירות חמוצים ודג מלוח) יש דין של דבר חריף (ס"ב כמובא לעיל, והרמ"א הזכיר עוד לימונים וכרוב (שנתחמץ).
מהי הסילקא המוזכרת בגמרא? בבדי השולחן הביא כי אין הוא יודע מהי הסילקא המוזכרת בגמרא, ועוד הביא שבערוך השולחן כתב שאין פרי זה מצוי בינינו (וכתב הבדי השולחן שנראה שאין זה הפרי המכונה "בורקיס").
א"כ נראה שאם אין בסלק חריפות או חמיצות או מליחות מיוחדת, אין צריך לחשוש לו כלל מדין דבר חריף ושאלתנו אינה מתחילה כלל.

הערה: אחר הדברים האלה בא אלי אחד מחברי הקהילה, ואמר כי שמע מהרב עזריאל אויערבך כי כיוון שאין אנו יודעים מהו הסילקא המוזכר בגמרא טוב לחשוש אף בסלק דידן לדין דבר חריף.