הרה"ג יגאל צפירה שליט"א,
ר"מ מחלקת דיינות בית אריאל

שאלה:

עובד שפוטר ממקום עבודתו, האם יש על המעביד חיוב לשלם לעובד פיצוי על פי כללי חוק פיצויי פיטורין?

תשובה:

א. מצוות הענקה
מצוות עשה על האדון להעניק לעבד עברי היוצא ממנו לחירות, שנאמר (דברים טו יג) "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו". וכתב בחינוך (מצוה תפב): "משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מדות מעולות, שנרחם על מי שעבד אותנו, וניתן לו משלנו מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ומכל מקום אף בזה"ז ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו ה' ". עכת"ד.
דברי החינוך שמצד המוסר יש לתת הענקה בזה"ז, לכאורה הוא רק באופנים שבזמן הבית התורה חייבה לתת הענקה, וכן נקט במנחת חינוך (שם ז). ועל פי הנחה זו העלה שלשיטת הרמב"ם (עבדים ג יב) שדין הענקה הוא במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו, ממילא לא שייך כלל הענקה מצד המוסר בזה"ז, ודברי החינוך הם לשיטת התוס' (קידושין טו א ד"ה 'ואידך') שגם במוכר עצמו יש דין הענקה. אולם בסוף דבריו העיר "שלא מצוי שדעת החינוך נוטה מדעת הרמב"ם אם לא ציין זאת בפירוש" ע"כ. ונראה שמחמת הערה זו חזר בו המנחת חינוך, ודברי החינוך הם גם לשיטת הרמב"ם, וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז מח י), והביא שגם בשו"ת אבן שוהם (חו"מ קכ) העלה על פי דברי החינוך והמנחת חינוך שמצד המוסר יש לתת הענקה לשכיר בזה"ז.
אמנם עדיין צריך לבאר, כיצד מתיישבים דברי החינוך עם שיטת הרמב"ם שמוכר עצמו אין דין הענקה. ויש לתרץ על פי דברי הים של שלמה (קידושין פא כב) בטעם הסוברים שאין דין הענקה במוכר עצמו לפי שעבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, ובשכיר אינו עובר על איסור, ולכן דינו כדין מכרוהו ב"ד. אולם עדיין דברי החינוך קשה להולמם, שהרי שכיר גדריו ודיניו שונים מעבד עברי, ואף בזמן הבית רק בעבד עברי יש דין הענקה ולא בשכיר.
ולכן נראה לפרש דברי החינוך, שמצד המוסר יש לתת הענקה גם באופנים שבזמן הבית התורה לא חייבה לתת הענקה, וכפי שכתב בחינוך, ששורש המצוה הוא שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו מלבד מה שהתנינו עמו בשכרו, וכעין זה אמרו בגמרא (ב"מ פג) "רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, 'למען תלך בדרך טובים'. יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, א"ל דינא הכי? אמר ליה אין, 'וארחות צדיקים תשמור' ". וכתב בסמ"ע (דש סק"א) ע"פ הגמ' הנ"ל, שמצווה לנהוג עם הפועלים לפנים משורת הדין ולשלם להם שכרם אף במקום שמן הדין פטור. ולפירוש זה מתיישב שפיר דברי החינוך עם שיטת הרמב"ם.

ב. מנהג המדינה
בחוק פיצויי פיטורין נקבע: "זכאי עובד לפיצויי פיטורין חודש אחד לכל שנת עבודה, בתנאים הבאים:
1. בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד.
2. עבד במשך שנה אחת לפחות.
3. המעביד פיטר את העובד".

בתוקף החוק, אין צורך לדון מצד דינא דמלכותא דינא (שו"ע שסט סו), שנחלקו בו הראשונים והפוסקים אם בכל דבר אמרינן דינא דמלכותא דינא (רמ"א שם ס"ח, ועיין שו"ת ציץ אליעזר חט"ז מט, פתחי חושן הל' גניבה פ"א הערה ד), וכן במה שדנו האחרונים בשלטון בחברה דמוקרטית אם הוא בגדר דינא דמלכותא (עיין שו"ת משפט כהן קמד, שו"ת יחווה דעת ח"ה סד, שו"ת משנה הלכות ח"ו רעז), משום שעניין תשלום הפיצויים הוא מנהג מושרש בכל המקומות בארץ ישראל ויש לחייב את המעביד לשלם פיצויים על פי כללי חוק פיצויי פיטורין, מלבד צד המוסר לתת הענקה לשכיר, וכפי ששנינו במשנה (ב"מ פג א) מקום שנהגו ליזון יזון, לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה, והטעם, שכל מי שנושא ונותן סתם על דעת המנהג הוא עושה וכאילו התנו ביניהם בפירוש. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו קסז) וז"ל: "והנה בנוגע לארץ ישראל נהגו הבתי דינים לפסוק הענקה מטעם שכבר נתקבל כך בין הסוחרים, ובפסקי דין רבניים (כרך ח עמ' 162) הובא פסק בהרכב הדיינים הרה"ג אלישיב, ז'ולטי, וגולדשמידט, לחייב פיצויים כנהוג שכר חודש אחד לכל שנת עבודה". וכן כתב בפתחי חושן (שכירות ז הערה יז) וז"ל: "וכן נהגו בתי דינים בא"י לדון בהרבה דיני שכירות על פי המנהג המבוסס על החוק כגון דמי מפתח ופיצויי פיטורין וכדומה".
מנהג זה נתקבל בכל מקום שיש יחסי עובד ומעביד לרבות מקומות שאינם מאורגנים כגון עוזרת בית וכדו', וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז מח י) וזת"ד: "מנהג כללי בארץ לשלם פיצויים על חשבון חודש לשנה לפי המשכורת החודשית האחרונה, ומושרש כן בארץ זה עשרות שנים, וענין תשלום הפיצויים נהפך לנוהג בכל המקומות בארץ לרבות הלא מאורגנים" ע"כ. וכן הורה מו"ר הגרז"נ גולדברג שכיון שהמנהג מבוסס על פי החוק, דעת הצדדים היא ע"פ כללי החוק, ולכן עוזרת בית, מנקה בחדר מדרגות וכדו' יש לחייב את המעביד בפיצויי פיטורין מכח מנהג המדינה.
ובאופן שעל פי כללי החוק פטור המעביד מתשלום פיצויי פיטורין כגון שכיר שעבד פחות משנה, אין חיוב על המעביד לשלם פיצוי משום שמנהג המדינה הוא על פי כללי החוק, אמנם מצד המוסר יש לתת הענקה מאשר ברכו ה', וכלשון החינוך, "ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט".
אולם יש לדון בעובד שהתפטר באופן שעל פי החוק אין חיוב על המעביד לשלם פיצוי, ונראה לומר שאם ההתפטרות נובעת מאי השתלבות בעבודה וכיו"ב, מצד המוסר יש לתת פיצוי אך אם ההתפטרות היא לצורך קבלת עבודה במקום יותר טוב או שההתפטרות גורמת הפסד לבעל הבית אין חיוב מצד המוסר לתת פיצוי.

סיכום:

לאור האמור לעיל, עובד שפוטר ממקום עבודתו, יש חיוב על המעביד לשלם לעובד פיצוי על פי כללי חוק פיצויי פיטורין מכח מנהג המדינה, ומצד המוסר יש לתת הענקה מאשר ברכו ה' אף באופן שעל פי כללי החוק פטור המעביד מתשלום פיצויי פיטורין.