הרה"ג ד"ר איתמר ורהפטיג שליט"א,
חוקר, מרצה,אוניברסיטת בר-אילן

שאלה:

לפנינו סכסוך עבודה. התובעים עשו שרות של הקמת אתר עבור חברת הנתבעת, חברה שעסקה בשרותים דתיים. התובעים טוענים שלא קבלו מלוא שכרם המוסכם. ואילו הנתבעת טוענת, שהתובעים לא ספקו את השרות המוסכם.
הוברר לנו שאכן העבודה צלחה רק בחלקה, ועלתה השאלה, מה דינה של עבודה חלקית?
נציג פה את הדיון העקרוני, ללא כניסה לפרטים.

תשובה:

הדיון ההלכתי
לפנינו סוגיה של עבודה שנכשלה, כולה או בחלקה.
בענין עבודה מוזמנת שלא קוימה-כולה או חלקה- יש לבחון פרשנות החוזה, האם השכר משולם על המאמץ או על התוצאה. ויש שהדבר בספק באשר לכוונת הצדדים.
הגמ' בב"ק קטז, א אומרת: שטף נהר חמורו וחמור חברו, ירד בעל החמור הזול להציל את החמור היקר, בהתנאה עם בעליו-ע"מ שיתן לו דמי שלו [רש"י שם]- ולא הציל, "אין לו אלא שכרו", כלומר דמי פעולה, והפסיד דמי חמורו המוסכמים. שואלת הגמ' מברייתא שנאמר בה: "השוכר את הפועל להביא כרוב… לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם", ולא הפסיד שכרו, למרות שלא הועיל לו? עונה הגמ': "התם עביד שליחותיה, הכא לא עביד שליחותיה". כלומר, בענין השליח- השכר המוסכם הוא על העבודה של השליחות, ואילו בירד להציל, השכר המוסכם הוא על התוצאה. אמנם, כנראה שמוסכם היה שדמי פעולה ישלם על עצם הפעולה מכל מקום.[ראה ב"י חו"מ קפה מחודש ב; פתחי חושן, שכירות, יד, ז].
הלח"מ (שכירות ט, ח) מתקשה מדוע בענין ירד להציל ולא הציל אין אומרים ש"עביד שליחותיה", שהרי עשה את אשר הוטל עליו ולא התרשל?
בעל כנסת הגדולה (שו"ת בעי חיי, חו"מ רכ) מחלק בין שני המצבים. בירד להציל, מדובר בסכום מופרז, דהיינו דמי חמורו של המציל שהם מעבר לדמי הפעולה כנ"ל, ולכן אנו מפרשים את ההסכם, ששכר זה מותנה בהצלחת המשימה דוקא, ואם לא הצליח הוא מקבל רק את שכרו על הפעולה. אבל בשליח להביא תרופות לא הוסכם על מחיר מופרז.
בעל נחפה בכסף (סי' כט)מחלק באופן אחר. בירד להציל, שניהם בספק אם יציל אם לאו, ולכן יקבל את השכר המקובל ותו לא, שכן דינו כפועל שלא עשה עבודתו באונס, שידו על התחתונה (כמו, שכרו להשקות שדהו, וירד גשם לא צפוי-ב"מ עז, א), אם כי מקבל הוא את שכרו הראוי. אבל בשליח להביא תרופות, בעה"ב מודע יותר לסיכוי ההצלחה, והיה עליו להתנות את תשלום מלוא השכר בהצלחת המשימה, ומשלא התנה כן, ישלם כפי שהתנה.
ועיין עוד בספרו של ד"ר שלם ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, תל אביב תשכ"ט, עמ' 785, שהביא את שני התרוצים.
לפי זה בהסכם רגיל של הצלת חמור מטביעה מקבל המציל את השכר המקובל, והמקרה של השליח הוא החריג (פשיעת בעה"ב, לפי הנחפה בכסף) או שבירד להציל אינו מקבל את העודף על השכר המקובל, ובקשת העודף הוא המקרה החריג (לפי הכנסת הגדולה).
אבל פשט הגמרא בב"ק שם, כי בירד להציל "לא עביד שליחותיה" מורה שירד להציל ולא הציל הוא החריג, ואינו הנורמה. וזו הסיבה שאין לו כל שכרו, ולא בגלל שביקש עודף על הראוי. לפי הנחפה בכסף עדיין יתכן לדחוק ולומר, כי "לא עביד שליחותיה" מכוון לדין פועל שנאנס. עכ"פ לא משמע בפשטות שזהו החילוק שבין שני המקרים, שכן החילוק עוסק בפשיעת בעה"ב, ולזה אין רמז בפשט המלים כאמור. לכן נ"ל לחלק כך. בירד להציל מדובר במצב שהסיכוי הוא גדול שיצליח. המציל כאילו אומר לחברו, אני מוכשר ממך להציל, לכן אקפוץ ואציל. בעל החמור היקר מסכים לשלם סכום רב, דהיינו דמי החמור הזול, שהם מעבר לדמי הפעולה, רק על סמך כך שהדבר ישתלם לו. המציל לא עמד בצפיות-"לא עביד שליחותיה". אבל במקרה של השליח, ידוע מראש שמדובר במאמץ של הליכה למקום רחוק, כשאין ידוע אם המאמץ יצליח, ולכן מוסכם שהשכר הוא על עצם המאמץ. השליח "עביד שליחותיה".
לפ"ז יש לבחון כאמור טיב החוזה. יש מצבים שבהם מראש ידוע שיש ספק אם יצליח, והשכר הוא על עצם המאמץ, כמו הדוגמה הנ"ל של שליח להביא תרופה לחולה. כך יש לומר גם ביחס לניתוח רפואי, שתדלנות עו"ד וכיו"צב, שהתשלום הוא על עצם המאמץ, ללא בטחון שהוא ישא פירות (ראה לדוגמה תשב"ץ ג, נט, חוות יאיר קנד). ואז חייב לשלם שכר גם אם לא יצליח, אם כי יש לעתים שהמעביד מבטיח תוספת אם יצליח.
אך יש מצבים שמשלמים רק בעד הצלחה, למרות שהסיכון ידוע מראש, כמו מתוך או שדכן. אם הצליח מקבל שכר גבוה, אם לא הצליח, אינו מקבל כלום, למרות שטרח. אם כי יש שישלם חלק מן המוסכם, כשלא יצליח, כמו בירד להציל. כך יש לומר לפי התרוץ שהצענו על קושית הלחם משנה. אבל גם בעל כנסת הגדולה ובעל הנחפה בכסף יסכימו שיש מצבים שמשלמים רק בעד הצלחה, וזאת בעבודה שאין בה סיכון סביר לאי הצלחה. אם הצליח מקבל שכר, ואם לא הצליח, אינו מקבל כלום..
הבדל דומה נמצא ביחס לעובד בשדה רעהו. אם הוא שכיר שעובד לפי שעות, הוא מקבל שכר על העבודה, ללא קשר לתוצאות. אבל אם הוא אריס, הוא מקבל אחוז מן היבול, ואם אין יבול, לא יקבל כלום.
מכאן נחזור לענייננו. אין מדובר בקנין מוצר חד פעמי, אלא בשרות מתמשך. וגם אם התובעים אינם אלה שבפועל מנהלים את האתר, הם אחראים על תקינותו ותקון שגיונותיו. כאן ודאי השכר הוא על התוצאה. אין סיבה להניח מראש שהעבודה לא תצלח, והשכר משולם עבור התוצאה.
דוגמה לדבר נמצא במאמרו של הגרז"נ גולדברג שליט"א (תחומין יז, עמ' 287 ) שפוטר את מי שהזמין תיקון מכוניתו במוסך, ולא הצליח הפועל לתקן. וז"ל: "כל שמתחיל במלאכה שבדרך כלל מסתיימת בהצלחה, כגון הולכת יין בספינה או הולכת מעות ע"י שליח, שם התשלום הוא בעד ההצלחה; ואם הצליח רק לעשות חצי מלאכה (חצי דרך) משלמים בעד חצי הצלחה".
[אמנם סוגיה בפני עצמה היא, מה קורה כאשר העובד עשה מאמץ ונאנס. עקרונית התשובה היא שמשלמים לו רק עד כמה שהועיל לבעל הבית (ראה ב"מ עז, א, ב"מ עט, א תוס' שם ד"ה אלא, רא"ש שם אות יא, ושו"ע חו"מ שיא, ג , ואכמ"ל). עכ"פ, בנ"ד אין מדובר באונס אלא בעבודה, שיש ויכוח על מדת הצלחתה ].
אם האתר לא היה פועל כלל, ברור שלא היו מקבלים שכר. ואף אם לא התרשלו בעבודתם, סוף סוף לא השכילו לספק את התוצאה המבוקשת.
בנ"ד היתה הצלחה חלקית. קשה לנו לאמוד חלקיות ההצלחה. לא כדאי לצדדים להשקיע בהוכחות לכאן ולכאן. הזמן וההוצאות יעלו יותר מסכום התביעה. במסגרת סמכותנו לפשרה, אנו מעריכים כי ההצלחה היתה קצת מעבר לחמשים אחוז, וכך אנו מחליטים למעשה.