הרה"ג מיכאל עמוס שליט"א,
בוגר בית המדרש "אריאל", אב"ד בבית הדין הרבני נתניה, רב שכונות קרית מנחם עיר גנים ירושלים

שאלה:

{דיון שהתקיים בבית הדין הרבני נתניה}

התובע והנתבע גרים בישוב ……………. שבשומרון.
חברת הבניה שו"פ (שיכון ופיתוח) – הוציאה מכרז למכירת כששים יחידות דיור קטנות הנמצאות בחלק "העירוני" של הישוב, דירות אלו נמצאות בקומה השלישית .
מאחר ומכרז זה לא צלח ונמכרה רק דירה אחת בהתייעצות עם וועד הישוב הוחלט להוזיל את מכירת הדירות ולמכור אותם בהנחה של 75%. המכרז יצא בתאריך 17/2/09.
הישוב הציע כי הדירות תימכרנה בשלב הראשון רק לתושבים הגרים בסמיכות לדירות המוצעות למכירה על מנת להרחיב את דירתם. אולם, הצעה זו נדחתה מבחינה משפטית ע"י החברה. עם זאת, הוסכם כי חברת שו"פ מסכימה כי וועד הישוב יהיה שותף מלא במיון האנשים.
ואכן, בתאריך 17/2/09 הוצא המכרז, ובמכרז נכתב: משרד השיכון בהחלטתו מתאריך 27/1/09 אישר למכור את הדירות בהנחה של 75% מהמחיר המקורי.
א) הדירות תימכרנה למשפחות שאושרו ע"י ועדת קבלה של הישוב.
ב) לידיעת כל מי שמעוניין לרכוש דירה בישוב כולל משפחות שרכשו בעבר ורוצות לשפר ולהרחיב את תנאי מגוריהן.
ג) כל הקודם זוכה!!!
אלו הן העובדות:
לטענות התובע
א) הנתבע דחף עצמו וקנה דירה שהוא רצה לקנות וכיון שהוא רצה לקנות הוי דינו כדין עני המהפך בחררה.
ב) וחוץ מזה שדירה זו שקנה הנתבע נמצאת מעל דירתו וא"כ איכא דינא דבר מצרא ולו יש זכות ראשונים לקנות ועוד טוען התובע כי הנתבע לא היה לו לקנות את הדירה עד אשר יודיע לתובע אם הוא מעוניין לקנות מאחר והוא בר מצרא של דירה זו.
ומנגד טוען הנתבע – "זה לא נכון שדחפתי עצמי אני שמעתי בכולל על מכירת הדירות ואכן נגשתי לחברת שו"פ ורכשתי את הדירה ואמרו שזו דירה מס' 5 ולא רק שאני לא ידעתי על איזה דירה מדובר גם בחברת שו"פ לא ידעו רק אמרו דירה מס' 5 כך שזה לא נכון מה שטוען התובע כי ניהל משא ומתן על דירה זו".
עוד טוען הנתבע כי "כשבאתי לראות היכן הדירה התברר לי כי נמצאת מעל דירתו של התובע ואכן אמר שהוא גם רוצה לקנות דירה זו.
אני אמרתי לו – תשמע אני קניתי כבר דירה זו. אולם, אני מוכן שתלך לחברת שו"פ ותקנה דירה דומה ואנו אחליף איתך בעוד ארבע שנים (כי אסור למכור דירה זו תוך ארבע שנים) אני חיכיתי לו שבועיים והוא לא עשה דבר".
עוד טוען הנתבע, כי "התובע כלל לא יכול לקנות דירה כזאת כי התובע לא עבר את ועדת הקבלה של הישוב וממילא אין לו זכות כלל לקנות. שהרי זה היה מתנאי המכרז" (הנתבע הגיש החלטה של ועד הישוב מתאריך ד' ניסן התשס"ט 29/3/09 שכותב בה כי הוחלט כי מר ………….. לא מתקבל לישוב בגלל אי התאמה חברתית).

פסק הדין:

בדיון שהתקיים בתאריך ט"ז בתמוז התשס"ט נעשתה פשרה ע"י ביה"ד בין הצדדים ובה נכתב:
א) "התובע ירכוש דירה הדומה ככל האפשר לדירה שרכש הנתבע.
ב) כל הוצאות שיהיו על דירה זו על מנת להביאה למצב תקין כדירה שרכש הנתבע יחולו על התובע בלבד.
ג) על הנתבע לבוא לקראת התובע ולא להעמיד לו דרישות גבוהות וזאת בשל הבעייתיות בדירה שרכש התובע מצד דינא דבר מצרא". ע"כ לשון ההחלטה

הצדדים חזרו לביה"ד בתאריך ט"ז בכסלו התש"ע (3/12/09). ובדיון התברר כי לא ניתן להוציא פשרה זו לפועל וזאת בגלל שהפשרה נעשתה בתאריך 08 ביולי 2009, ומנגד משרד השיכון הפסיק את המכירה של הדירות בהנחה של 75% בתאריך 02/06/2009 וזאת בגלל הלחץ והביקוש שנהיה לדירות בעקבות מחירן הנמוך.
ואכן בתאריך 2/6/09 הוציא משרד השיכון הוראה להפסיק את המכירה בהנחה של 75% ורק במחיר מלא ניתן לרכוש.
משכן, ביה"ד ביטל את הפשרה שנעשתה לצדדים בטעות כמ"ש מרן בש"ע (חו"מ סי' כ"ה סעיף ה) דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינה כלום דקנין בטעות הוא וחוזר.
והוסיף רמ"א וכן כל כיצא בזה ודוקא שגילה דעתו שעשה פשרה משום השבועה או כדומה לזה", וכתב בח"מ (סק"ל) "כתב בד"מ בס"ס זה בשם מהרי"ק שורש קי"א, אם אחד נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים, ואח"כ נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט בכפליים, הוי פשרה בטעות…"
ולכן, גם בנידון דידן שלא היה ניתן שוב לרכוש דירה בחברת שו"פ בהנחה של 75% בזמן שנעשתה הפשרה ביה"ד ביטל פשרה זו דהיא פשרה בטעות.
ובדיון שהתקיים בט"ז בכסלו התש"ע (3/12/09) שוב ביה"ד נתן הצעת פשרה וגם זאת לא נתקבלה על התובע ובמכתב שכתב לביה"ד מבקש לקיים דין תורה.
על כן נדון עתה בטענות התובע.
טענה ראשונה – כי מאחר והוא רצה לקנות דירה זו הרי דינו כעני המהפך בחררה ולו זכות ראשונים ומנגד טוען הנתבע כי כלל לא ידע היכן ממוקמת הדירה וגם חברת שו"פ לא אמרו לו כי יש מי שהוא שמתעניין בדירה. וודאי שאני לא ידעתי שהוא מעונין לקנות דירה זו וגם אחר שנודע לו שאני קניתי נתתי לו שבועיים ללכת ולקנות דירה אחרת ושאחליף איתו (ובעוד ארבע שנים נעשה את השנויים החוקים דהיינו החלפת בעלות ורישום בטאבו. גם זאת לא עשה.
א) דין המהפך בחררה ובא אחר ולקחה.
איתא בגמ' קידושין (דף נט.) "רב גידל הוא מהפך בההוא ארעא אזל רבי אבא זבנא אזיל רב גידל קבליה לרבי זירא, אזיל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה: המתן עד שיעלה אצלנו לרגל. כי סליק, אשכחיה, אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי? א"ל: לא הוה ידענא. השתא נמי ניתבה ניהליה מר! א"ל: זבוני לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא, אי בעי במתנה נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב: (משלי טו) ושונא מתנות יחיה, רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל. לא מר נחית לה, ולא מר נחית לה, ומיתקריא ארעא דרבנן".
וע"פ גמרא זו כתב הטור בסימן רלז וכתבו מרן שם בסעיף א' וז"ל: "המחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו, בין קרקע בין מטלטלים, ובא אחר וקנאו, נקרא רשע. והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר. וי"א שאם בא לזכות בהפקר או לקבל מתנה מאחר, ובא אחר וקדמו, אינו נקרא רשע, כיון שאינו דבר המצוי לו במקום אחר".
ב) מקרי רשע אף שעובר רק על דברי סופרים
ועיין פ"ת (סק"ב) שכתב בשם ספר "ארעא דרבנן" (אות תצה) וז"ל נסתפקנו אי הוי דוקא בעובר על דבר תורה, או גם בעובר על דבר מדברי סופרים נמי רשע מיקרי. ומצאתי למור"ם (בחו"מ סי' לד סעיף ד') כתב, המגביה ידו על חבירו להכותו פסול לעדות מדרבנן, משמע דס"ל דמדברי סופרים נמי רשע מיקרי ודוק, עכ"ל. ואיני יודע למה לא זכר דברי הסמ"ע שם סק"ז שכתב, אע"פ שהוא איסור דאורייתא מ"מ מאחר שאין בו מלקות אינו פסול רק מדרבנן כו', ע"ש וצ"ע. ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א בחידושיו (איכא בבאר היטב סק"א ופ"ת סק"ב).
ג) מה הדין בעבר וקנה
כתב הריטב"א בחידושיו (מובא בבאר היטב סק"י, פת"ש סק"ב) בשם ר"ת דכל מקום שאמרו חכמים דנקרא רשע מחייבין אותו להחזיר המקח והוא ז"ל (הריטב"א) חלק עליו וכתב דמ"ש הוא ז"ל דכל היכא שנקרא רשע ב"ד מחייבין אותו להחזיר הדמים הא ליתא דא"כ האיך אמרינן בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסיה ראשונה הוי הרי מן הדין חייב להחזירה אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון.
ובנימוקי יוסף פרק חזקת הבתים [ב"ב כט. מדפי הרי"ף] בסוגיא דגוי מכי מטא זוזי לידיה אסתלק ליה כתב שם בנ"י וז"ל והעלו האחרונים ז"ל דבמקום שנקרא רשע מ"מ אין מחייבין אותו ב"ד להחזיר מדאמרינן פרק האומר זבוני לא מזבינא ושלא כדברי ר"ת.
גם המהרי"ק (שורש קלב) כתב כן בפשיטות וכ"כ כתב רש"ל בתשובת סימן לו בזה"ל ותמה אני אם יצא דבר זה מפי ר"ת ז"ל שאלמלא נשתכחה תורה מישראל החזירה בפלפולו וישגה בזה וגם אני לא מצאתי רמז בכל הפוסקים שום צד הו"א להחזיר המקח אלא לקרותו רשע". והסכים עמו בתשובת "משאת בנימין" סימן כז ובתשובת "חמדת שלמה" (חו"מ סימן ד') וכתב דמכריזין עליו שעשה מעשה רשע ומ"מ כתב דאפשר יש ביד בי"ד לעונשו עונש אחר דרך קנס כדי שלא יעשה זאת [שנית] אבל המקח קנה לגמרי. {ע"כ מפת"ש ס"ק ב'}.
ד) בנידון דידן גם לא מקרי רשע
כתב מהרש"ל בתשובה סימן לו וז"ל ואפילו לקרותו רשע ג"כ אינו אלא היכא דהתחיל לבטל ולקלקל מקחו או שכירותו כלישנא דתלמודה "ובא ואחר ונטלה …".
משמע דבא מעצמו לנטלה אבל אם שמע האחד מן זה המוכר שאינו רוצה למכור או להשכיר לזה והמהפך בה וק"ו אם זה המוכר או המשכיר מקדים ומתחיל עם האחר שיקנה או ישכיר ממנו ואפילו ידע שהראשון היה מהפך בה מאחר שאינו רוצה זה המוכר למכור לראשון אם כן אין בו דין רשע כלל. שהראשון לא זכה בה כלל רק תקנת חכמים כעין מצרנות משום הטוב והישר וכדאיתא במרדכי וגרוע יותר ממצרנות… ואפילו אין לו עדות בדבר ששמע מזה המוכר מ"מ מספיקא אין לנו להחזיקו כרשע ונימא לא שביק היתרא ואכל איסורא כדאיתא בפרק איזהו נשך ובודאי אם לא שמע מן המוכר היה מטריח עצמו לוקח במקום אחר ועוד דמסתמא נאמן על עצמו כדי שלא לעשות עצמו רשע דהא אפילו הודה מעצמו אינו נאמן לעשות עצמו רשע דאין אדם משים עצמו רשע ופשיטא שרב אדא לא הוצרך להביא עדות ואמתלא לדבריו כדי שלא לעשות רשע ח"ו שלא שמע שום דבר מקנית רב גידל. ואפילו אם זה המוכר כופר ואפילו אמר מעולם לא אמרתי לו כדברים האלו (שאני לא מוכר לאחר). מ"מ נאמן על עצמו שלא נוכל לקרותו רשע ואוקי גברא נגד גברא ואפילו שבועה אין כאן מאחר דאין בו דררא דממונא רק לקרותו רשע ועל זה וכה"ג אין נשבעין עליו כמ"ש מהר"מ בפרק החובל דכי מוציא שם רע … עכ"ל.
וא"כ בנידון דידן ג"כ לא מיקרי רשע.
חדא טוען הלוקח כי כלל לא ידע שהתובע רוצה לקנות ועוד התובע עצמו כלל לא אמר שהוא מתענין אצל חברת שו"פ כד לקנות רק אמר שרצה ללכת לקנות. ועוד חברת שו"פ הגיעה להסכמה עם וועד הישוב כי יתאמו למי למכור והנתבע לא נתקבל בועדת קבלה לישוב ולכן חברת שו"פ לא היתה מוכרת לו. א"כ ודאי שגם רשע לא מיקרי.
ועוד כתב בתשובת "חמדת שלמה" [חו"מ סימן ד'] (הובא בפ"ת סי' רלז סק"ב) "וכתב עוד דבשוגג דלא ידע פשוט דאין עליו שום דין כלל, (כלומר שגם רשע לא מיקרי) ומה שאמר ר' יצחק לר' אבא [בקדושין שם], השתא נמי ניתבה ניהליה מר, הוא רק למדת חסידות". וא"כ בנידון דידן שטען הנתבע כי לא ידע שהתובע רוצה לקנות ואף הוא עדין לא ידע שאכן מדובר על בית זה כי גם החברה שמכרה (חברת שו"פ) לא ידעה את מקומו של הבית רק אמרו בית מס' 5 …. א"כ אין לך שוגג גדול מזה.
סוף דבר, דבנידון דידן, אין לקרותו רשע.
ה) טענת דינא דבר מצרא
עתה נבאר טענתו השניה כיון שהוא דר בקומה השניה והקונה קנה את הקומה השלישית מעליו שהיא הקומה העליונה בבנין, אם כן, יש כאן דינא דבר מצרא. וא"כ אף שכבר קנה, מ"מ דינו כמבואר בסי' קעה (סע' ו') דבר מצרא מסלק את הלוקח וז"ל מרן המוכר קרקעו לאחר, בין שמכרה הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו בית דין, יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו; ואפילו הלוקח ת"ח ושכן וקרוב למוכר, והמצרן עם הארץ ורחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק את הלוקח".
ו) דינא דבר מצרא תקנת חז"ל
תחילה נבאר כי דינא דבר מצרא אינו אלא תקנת חז"ל, כמבואר בגמ' (ב"מ דף קח) "אמר רב האי מאן דאחזיק ביני אינו וביני שותפי חציפא הוי סלוקי לא מסלקינן ליה ורב נחמן אמר נמי מסלקינן ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן לה נהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן לה משום שנאמר (דברים ז) "ועשיתי הישר והטוב בעיני ה'" כתב המגיד משנה (סוף פי"ד) מהלכות שכנים וז"ל ועניין דין בר מצרא הוא שתורתנו התמימה נתנה בתיקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים: באמרה "קדושים תהיו" והכוונה כמו שאמרו חז"ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות, וכן אמרה התורה: "ועשית הישר והטוב" והכוונה שיתנהג כהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצוות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל עניין ובהכרח חייב אדם לעשות כן, ומדות האדם והנהגתו מתחלפות לפי הזמן והאישים. והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו כדין גמור ומהם לכתחילה כדרך חסידות. והכל מדבריהם ז"ל לזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין".
וכן כתב הסמ"ע ס"ק ו' ע"פ דיברי נהרדעי שבגמ' דינא דבר מצרא מדכתב רחמנא "ועשית הישר והטוב", למדנו שחפץ הש"י שיעשו בני אדם זה עם זה לפנים משורת הדין כגון זה אף שקדם ולקח וקנה שדה זו, כיון שאפשר לו לקנות במקום אחר ולבעלי השדות שמסביב אותה שדה הנמכר יש טיבותא וניחותא בקנייתם לנפשם כדי שיהיו שדותיהם סמוכות זו לזו משום הני תיקוני חז"ל שישלם אחד מבעלי השדות הסמוכים לסלק הלוקח.
ובתשובות מימוני בספר קנין (סימן טו') כתב שדינא דבר מצרא קרוב למצות עשה לאסור להערים (כ"כ בספר "קצות חשן").
ז) דינא דבר מצרא בבית ועליה
כתב הרא"ש בתשובה (כלל צז סימן ג' הובא בב"י מחודשים כג') :
"ראובן ושמעון חלקו בית ועליה, ונפל לראובן הבית ולשמעון העליה, וקנה שמעון ביתו של ראובן, ובא לוי, המצרן, לביתו של ראובן, לסלק לשמעון בטענת מצרנות, ושמעון טוען שגם הוא מצרן וקודם, הדין עם שמעון. ואע"ג דבפרק המקבל גבי ארעא דחד ובתי דחד משמע לפום ריהטא דאין בעל הבית נקרא מצרן לבעל הקרקע, הרי חילק הרי"ף דדוקא כשאין לבעל הבית חלק בגוף הקרקע כגון שקנה ממנו לבנות בקרקע שלו עד זמן ידוע, או כל זמן שיעמוד הבית ולא יפול. הילכך כיון שאין לו חלק בקרקע הוי כמו שכירות ואין בו דינא דבר מצרא. אבל כשהקרקע משועבד לבית להיות שם עולמית ואף אם יפול יבנה אחר במקומו, ודאי דהוי כשותף בקרקע ואית ביה דינא דבר מצרא".
וכתב על זה בב"י שם שהיה נראה דכיון שכן אף אם קדם בעל הבית הסמוך וקנה, בעל העלייה מסלקו. למ"ד שותף מסלק מצרן, אלא שאין לשון תשובתו מוכיח כן.
ועל פי זה כתב רמ"א בש"ע (סעיף נא) :
"הגה הבית והעלייה של שנים ומכר האחד ביתו למצרן, אין בעל העלייה יכול לסלקו דלא מקרי שותפים זה לזה, רק דינן כמצרנים".
ובסמ"ע שם ס"ק צה' שם האריך לחלוק על ב"י ורמ"א.
במה שכתבו בפשטות דדעת הרא"ש דאין בעל העליה יכול לסלקו למצרן, הרי בהדיא כתב הרא"ש דבעל העליה הוי כשותף בקרקע, ופשוט שבעל העליה יכול לסלק את המצרן מצד הבית שקנה, שהרי בעל העליה הוי גם שותף וגם מצרן, ואילו מי שקנה את הבית הוי רק מצרן. וגם הט"ז כתב שהדין עם הסמ"ע שבעל העליה הוי השותף, שהרי יש לו קרקע שלו כמו שכתוב בסימן קסד סעיף ה'.
ודלא כמהרי"ט (ח"ב חו"מ סימן סח) שכתב שאין לבעל העליה זכות בגוף הקרקע, אלא כשזה בא לזרעה, יש לו לעליון בהנאת הזריעה שליש, משום שיש לו שעבוד על קרקע זו. אבל אין בעל העליה יכול ליקח שליש בקרקע ולבנות, שהתחתון לכשירצה יוכל לעכב.
וכן הסכים עמהם הש"ך (סקנ"א) ועיין הגרע"ק (סימן קמ) .
היוצא דדעת ב"י ורמ"א דבבית ועליה של שנים יש דין מצרנות אולם אינם שותפים בקרקע ואין להם דין שותפים.
אולם דעת הסמ"ע וט"ז וש"ך ועוד ס"ל דדעת הרא"ש שאכן יש להם דין שותפות בקרקע מלבד דין מצרנות.
ולנידון דידן כיון שהבנין כולו בנוי על קרקע של מנהל מקרקעי ישראל וגם התובע וגם הנתבע אין להם חלק בקרקע, הם חוכרים את הקרקע וא"כ שניהם הוו כשוכרים ולכן מצד הקרקע אין להם דיך שותפות רק יש להם דין בר מצרא.
סוף דבר, בבית ועליה כולם מודים שיש להם דינא דבר מצרא.

ח)הנה אחר העיון בנידון דידן ליכא דינא דבר מצרא וזאת מחמת כמה טענות:
א. הנתבע קנה את הבית בתאריך 22/2/09 ואחר כשבוע הגיע לבית שקנה וראה אותו התובע ומאז ידע התובע כי הנתבע קנה את הבית. אמנם אמר לו כי הוא היה מעוניין לקנות את הבית והנתבע הציע לו שיקנה בית אחר ויחליפו ביניהם (כמו שהארכנו לעיל). התובע לא רק שלא הלך לקנות בית אחר כדי להחליף אלא התביעה לביה"ד הוגשה לאחר כשלשה שבועות מאז שנודע לו כי הנתבע קנה את הדירה. ובזה יש לדון אם בכה"ג איכא דינא דבר מצרא.
ב. כתב בב"י במחודשים ס"ק ו' בשם תשובות המיוחסות לרמב"ן (סימן כז) "כל שבא בן המצר לעכב בשעת מכירה לומר אני אקח על זה בגמ' אמרו: "אמר אייזיל ואטרח ואייתי זוזי … אבל אם עמד אחר וקדם ולקח נראה שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא את דאתי בן המצר מסלק ליה משום שזה שקדם וקנה נעשה שלוחו של בן המיצר דאפילו זיל או נתייקר בינתיים לבן המצר זיל ונתייקר כדגרסינן התם וטעמה משום שזה שקדם וקנה לא קנה לעצמו אלא קנה לצורך בן המצר עכ"ל. ורבנו ירוחם כתב תשובה זו בשם הרשב"א ושכן דעת רבי מאיר.
אולם, בבדק הבית דחה תשובה זו וכתב דברי תשובה זו סתומים דאם כן לא ימצא המוכר מי שירצה לקנות כי יאמר הלוקח לאחר כמה שנים תצא מידי וגם על מ"ש רבנו ירוחם בשם הרשב"א יש לתמוה שבתשובת הרשב"א שכתבנו בסמוך משמע ההפך הילכך אין חוששין לאותה תשובה דלאו הרמב"ן ולאו הרשב"א חתומי עליה ואיזה תלמיד טועה כתבה ונתלה באילן גדול ע"כ, ובב"י הביא שהרב המגיד בפרק יד (מהל' שכנים) כתב שגם דעת הרמב"ם ז"ל כדעת רבנו האי גאון, והרי"ף בתשובה שאם שהא בר מצרן משידע כדי תביעת בית דין ושיביא מעות בטל דין מצרנות וגם הרמב"ן הסכים לדבריהם עכ"ל הרב המגיד.
ועל פי זה בש"ע (חו"מ סי' קע"ה סע' לב) פסק מרן וז"ל אם שהה המצרן שיעור שילך ויביא מעות ויתבענו בדין, ולא תבעו, איבד זכותו…. ודווקא משעה שנתגלה המכר לבני העיר והחזיק הלוקח בקרקע; אבל אם לקחה בצנעא, לא איבד זכותו עד שיתפרסם המכר וישהה אחר כך מלתובעו בדין. ובט"ז שם כתב בשם הרשב"א (הובא בב"י) דכל שנמכר בקנין ועדים קלא אית ליה אם לא שיתכוונו להעלים הדבר. וכ"כ בספר "משפט שלום" בשם תשובת מהר"מ אלשיך (סימן פד) דכשמכר בקנין ועדים קלא אית ליה ואינו נאמן לומר שלא נודע לו בתוך הזמן ההוא. וכתב שם בספר "משפט שלום". (בקונטרס משמרת שלום או י"ד) דלפ"ז הוא הדין במכר בערכאות דהא קיימא לן, דכל דבר שנעשה בערכאות קלא אית ליה כמ"ש בטור (חו"מ סימן כח) וסמ"ע שם (סקק"ה) ועוד. וא"כ בנידון דידן שהתובע עצמו מודה שנודע לו כשבוע אחר שקנה הנתבע וגם נכתב חוזה ונחתם וגם נודע לכולם כי שו"פ מוכרת את הדירה והנתבע שהא שלשה שבועות עד שבא לתבוע א"כ שוב ליכא דינא דבר מצרא.
ג. בנידון דידן תקנות חברת שו"פ שכל המכירה שהיא מוכרת את הדירות אשר ברשותה תעשה רק בתאום עם ועדת הישוב. ההסכמות אשר הושגו ביניהם שחברת שו"פ לא תמכור דירה לאחד אשר לא עבר את ועדת הקליטה בישוב והתקבל. ולכן במכרז שהוצא ע"י שו"פ נכתב בסעיף 2 "הדירות תמכרנה למשתכנים שאושרו ע"י ועדת הקבלה של הישוב" התובע ניגש לוועדת הקליטה של הישוב והועדה דחתה אותו מטעם שאינו מתאים מבחינה חברתית ומשכך לא נתקבל לישוב [הדירה שעתה הוא דר בה נקנתה מאדם פרטי וכנראה שבקניה מאדם פרטי אין כח לועדת הקליטה למנוע מכירה בזו] . ע"כ גם אם התובע היה פונה לשו"פ על מנת לקנות לא היו מוכרים לו מאחר ונדחה ע"י ועדת הקבלה של הישוב (ואפשר שזו הסיבה שלא ניגש לשו"פ לקנות דירה אחרת על מנת להחליף כמו שהציע לו הנתבע).

ד. כתב מרן (סעיף מג) "מכר כדי ליתן מנת המלך או שמכר לקבורה או למזון האשה והבנות והוא הדין למזונות עצמו אין בו דין בן המצר ואפילו שלווה מחבירו לפרוע המס, כשמוכר לפרוע למלוה אין בו משום דין בן המצר" וביאר בסמ"ע טעמא דאין דינא דבר מצרא באלו משום שלכל אלו צריך מעות במהירות ואין שהות להודיעו לבן המצר והוסיף לבאר דאפילו לווה לצורך אחד מאלו כשבא לפרוע דינו כאילו בא לפרוע חובות הללו עתה. והסברא בכל אלו משום דלא תיקנו דינא דבר מצרא אלא מטעם "ועשית הישר והטוב" שהמוכר לא ינזק אבל כשמוכר ינזק לא תיקנו דינא דבר מצרא וכמ"ש בש"ע (סעיף כג) וכתב רמ"א שם "והוא הדין בכל דבר שיש פסידא למוכר לא תקנו בזה זכות למצרן, וא"כ בנידון דידן יש לשאול מדוע חברת שו"פ עשתה מבצע הנחה של 75% מערך הדירה מעל 160,000 ₪ הנחה על כל דירה ומכרה כל דירה, ב-65,000 ₪. אולם כשנעיין בדברי הנתבע שקיבל מנדט למכור את הדירות הרי הוא אמר ששו"פ עשה מבצע בגלל חובות שהיו לשו"פ כלומר שחברת שו"פ שהם המוכרים היו זקוקים לכסף בגלל חובות בבנקים שריבית אוכלת בהן ולכן הסכימו למכור במחיר כזה. וכן ודאי שהחברה לקחה הלוואות כדי לשלם לעובדי החברה ולפרנסתם וא"כ אפשר דבכה"ג ליכא דינא דבר מצרא וכן יש להוכיח מלשון המכרז שכתבו "כל הקודם זוכה". וזאת מחמת שהיו זקוקים לכסף. וכיוון שמי שיבוא וירכוש מוקדם, הרי הם מקבלים את הכסף קודם וזה מונע מהם הפסדים שהרי עשו מבצע זה בגלל חובות שיש עליהם ומסיבים להם נזק, ובכה"ג ליכא דינא דבר מצרא.
ה. עוד יש לצרף גם דקיימא לן דבבתים איכא דינא דבר מצרא וכן קרקעות כמ"ש בש"ע בסעיף נג' מ"מ בסמ"ע (סקצ"ט) ובש"ך (סקנ"ג) נחלקו אם אפשר לצרף שיטת ר"ת דס"ל דבבתים ליכא דינא דבר מצרא
וכתב רמ"א בסעיף מ"ה "וכן במקום שהפוסקים חולקים אין מוציאין מיד הלוקח הואיל ומוחזק מיהו לכתחילה יש למכור למצרן. וא"כ בנידון דין שכבר קנה הנתבע נמצא דהוא מוחזק.
וטעמא משם דהלוקח קנה מדאוריתא והמצרן בא להוציא מדבריהם ודלא כרמ"ה שסובר שהמצרן נקרא מוחזק. מסקנא דדינא ליכא בנ"ד דינא דבר מצרא, הנלע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות אמן.