הרב סימון בן ציון,
חבר בבית המדרש "אריאל"

שאלה:

ראובן ביקש רשות מבעל חניה שאין לו מכונית להחנות את מכוניתו בחניתו והלה הסכים.לאחר כחדשיים הגדיל לעשות בעל המכונית ואף בנה מיוזמתו גגון ע"מ להגן מהשמש או מהגשם ובעל החניה ראה ושתק.
לאחר ארבע שנים קנה בעל החניה מכונית וביקש מראובן לפנות את מכוניתו ,להפתעתו של בעל החניה, ראובן סירב בטענה שיש לו חזקת תשמישים שלשיטת הרמב"ם והמחבר חזקתו של המשתמש לאלתר הדין עם מי?

תשובה:

ראשית יש להקדים דישנם ב' סוגי טענות על בעלות:
א. יש אדם הטוען לבעלות על הקרקע מה שנקרא בפי חז"ל:"חזקת קרקע" ובזה לכו"ע צריך או שטר ג"ש וטענה שהלה מכר לו או נתן לו במתנה.
ב. ויש אדם הטוען לבעלות על השימוש בלבד ולא על גוף המקום וזה הנקרא "חזקת תשמישים" ובזה חלוקים הראשונים דלרמב"ם חזקתו מיד וכן פסק השו"ע ואלו לראש ולתוס' בעינן ג"ש וטענה ובהכרעת הרמ"א עיין סמ"ע קנ"ג ס"ק ל"ב וט"ז קנ"ה סעי' ל"ה.
בנידון דידן בעל המכונית אינו טוען לבעלות על הקרקע אלא על הזכות להחנות את מכוניתו כלומר את זכות השימוש בקרקע וזהו הנקרא חזקת תשמישים.
כתב הרמב"ם" "אחד מן השותפים בחצר שהעמיד בהמה או רחיים וכיוצא בהם בחצר ולא מיחה בו שותפו הרי זה מעכב כל זמן שירצה ואם העמיד מחיצה גבוהה החזיק שהשותפים מקפידים על המחיצה והואיל והניחו מחל בד"א בחצר השותפים ,אבל בחצר חברו אפילו העמיד בהמתו ועשה מחיצה לא החזיק שהדבר ידוע שאין זו אלא דרך שאילה וה"ה לכל מעמיד תנור וכיריים … שאם תאמר החזיק –אין לך אדם שמשאיל מקום לחברו"
והוסיף המ"מ וז"ל "ודברי המחבר בדין חצר חברו בלא חזקת ג"ש הם אבל בחזקת ג"ש בטענה בודאי החזיק"
וכו"ז הובא להלכה בשו"ע חו"מ סו"ס ק"מ וז"ל:
"היה מעמיד בהמה במקום מסוים מחצר חבירו, או שהיה מגדל שם תרנגולים, או מעמיד שם תנור וכיריים ורחיים, או שנתן שם זבלו, בין שהעמיד שם מחיצה בין שלא העמיד, אם נשתמש בדברים אלו וכיוצא בהם ג' שנים, וטען על בעל החצר ואמר: אתה נתת לי מקום זה, או: מכרתו לי, הרי זה חזקה" עכ"ל
יוצא מדברי הרמב"ם שיש הבדל בין המניח דבר בחצר ההשותפין ששם ברגע ששם מחיצה דרך
השותף השני להקפיד ואם שתק השותף השני ולא מחה השותף ששם מחיצה החזיק לאלתר
לעומת זאת כששם בחצר חברו אין דרך בעל החצר להקפיד ולכן אף אם ישים את חפציו ארבע שנים לא תהיה לו חזקת שימוש להניח חפציו אלא א"כ יחזיק ג' שנים בקרקע ויטעון שקנאה או שקיבלה במתנה שאז יקנה הקרקע עצמה מדין חזקת קרקע .
ומנמק הרמב"ם את דינו שאל"כ אין לך אדם שירשה לחברו להניח חפציו כי אז יפחד שהלה יחזיק עליו.
והנה הנתיבות ביאר בסוף סי' ק"מ וז"ל " עין סמ"ע ס"ק כ"ב דמסיק דבהעמדת מחיצה דבשותף אמרינן דמחיל ליה מיד,משא"כ בלא שותף(אלא במעמיד בחצר חברו) דאין דרך למחול לגמרי וכו' ע"ש ואף דבאחר (וכונתו למניח בחצר חברו) נגד דברים שצריך להרחיק ג"כ הרבה פוסקים ס"ל דהוי מחילה מיד(קנ""ג ס"ב כגון מוציא זיז בחצר חברו) שאני הכא (במעמיד תנור או כיריים או בהמה) דאחר רוצה להחזיק בגוף הקרקע שהרי רוצה להחזיק בו עולמית ושבעה"ב לא ישתמש בו כלל ולכן בעינן חזקת ג"ש וטענה משא"כ בשותף שרוצה להחזיק רק לעינן העמדת בהמות וכיון שהחצר עשוי לכניסה ויציאה בזה דרך השותפין להקפיד ולכן שתיקה הוי מחילה מיד אבל (אה"נ) אם השותף טוען טענת מכירה על גוף המקום גם בזה יצטרך ג"ש וטענה" עכת"ד
ולכאו' כל דברי הנתיבות מבארים ההבדל בין חזקת בעלות ששם צריך ג"ש וטענה כי טוען ג"ש על הקרקע עצמה לבין חזקת תשמישין אולם עדיין נשאר קשה דראינו דבחזקת תשמישין עצמם הדין לא אחיד דהרמב"ם עצמו כתב שאם העמיד אדם סולם בחצר חברו כדי לתקן כותלו אז אם הסולם קטן אין למניח חזקה אף אם לא מיחה בעל החצר משא"כ בסולם גדול אם ראה בעל החצר ולא מיחה הרי שיש לבעל הסולם חזקה לאלתר.
ולכאורה מה זה שונה ממעמיד תנור ורחיים בחצר חברו ששם ביאר הר"מ שאין לו חזקה על השימוש עצמו לאלתר אלא א"כ טען על המקום עצמו שאז צריך ג"ש וטענה ? והטעם הוא דאין דרך חברו להקפיד ומה זה שונה מכאן?
ועוד דצריך לבאר מה ההבדל בין חזקת תשמישין לחזקת נזיקין דהר"ם עצמו פסק לגבי כל חזקות נזיקין המבוארים בפ"ב בב"ב כגון גפת וזפת המזיקים לכותל חברו דאם לא הרחיק וראה חברו ושתק הרי זה מחל …וזכה (וכונתו מיד), חוץ מארבע שהם עשן וריח בהכ"ס וכו' והביאו השו"ע להל' חו"מ קנ"ה סע' ל"ה שבהניח סולם גדול בחצר חברו אם לא מחה בעל החצר חזקתו של המניח מידית, בניגוד למניח בהמה או כיריים דשם אפי' שתקו הבעלים ה' שנים לא תהיה למניח חזקה,
ומה ההבדל בין שניהם לבין חזקת נזיקין דששם מיד יש חזקה (חוץ מארבע דברים)?
וצריך להסביר דיסוד החזקה לרמב"ם הוא דכול דבר דדרך בנ"א להקפיד עליו אם הם לא הקפידו ולא מחו הרי זו חזקה מיד אולם בדבר שאין דרך להקפיד עליו יאמר בעה"ב לא מחיתי כי לא אכפת היה לי שתשתמש בנתיים אדרבא איני רוצה להיות צר עין ותמיד ידעתי שכשאצטרך אוכל לסלקך
ולכן כתב הרמב"ם לגבי הרחקת גפת וכדומה מכותל חברו או מוציא זיז ולא מיחה חברו שלאלתר הוי חזקה דפשיטא שאלו דברים המפריעים ואין אדם הרואה איך נהרס כותלו ושותק
וכן בזיז דעתה בעל החצר מוגבל ולא יכול לבנות במקומו ואם הוא משוך ד"א צריך להניח חלל י"ט תחתיו
וכן בסולם שהניח בחצר חברו שמדובר בסולם גדול שתופס מקום וא"א להזיזו
וה"ה אם סולם קטן שקבעו במסמר אלו דברים של קביעות שמעתה ימנעו מהבעלים להשתמש לתמיד במקום הזיז או במקום הסולם וההגיון מורה למחות מיד שכן המחאה לא נובעת מעין צרה אלא מחשש של השתלטות של המניח ע"י שימת דבר קבוע שיהיה קשה לסלקו אח"כ ואם בכל זאת לא מחה סימן שמחל .
ויסוד זה דזמן המחאה משתנה מדין לדין דומה למה שחילק הנתיבות בין המניח גחלת על בגד חברו מול חברו וחברו שותק דבכו"ז חייב לשלם דלא שתק כי מחל,אלא חשב מחר אתבענו בדין, לבין חזקת נזיקין ששם החזקה לאלתר ושם לא אומרים שבאמת מקפיד ורק לא מחה כי חשב שמחר אתבענו בדין אלא באמת מחל דשאני הכא (בחזקת נזיקין) דאין ההיזק מבורר רק שעושה ההיזק מועט בכל יום ויום עד שא"א לשום ההיזק ע"כ תורף דבריו .ונראה דכונתו לאמר דמה שלא מחה זה לא בגלל שמחכה למחר אלא באמת מחל דאין אדם רואה שמזיקים לו ושותק .
וא"כ רואים דדין מהירות המחאה משתנה ממקרה למקרה.
וא"כ יוצא לפי"ז שכשהשימוש לא מפריע כלל לבעל הנכס שכן המשתמש לא מקבע כלל את תשמישיו דהם ניידים ויכול להזיזם בכל עת שירצה בעל הבית וא"כ שתיקתו של בעה"ב לא מהוה כלל ראיה שמחל דאדרבא אין עינו צרה בו ומצידו שיחזיק כמה זמן שירצה כל עוד זה לא מפריע לו .
וביותר מזה דהרמב"ם כתב גבי המניח סולם קטן בחצר חברו אינו יוכל(בעל החצר) למונעו שהרי אומרים לו אין לך הפסד בזה כל זמן שתרצה תמנענו עכ"ל והסביר הרהמ"ג דהיסוד מדין כופין על מידת סדום.
ולפי"ז מובנים דברי הרמב"ם דגבי תנור וכיריים אף אם החזיק חמש שנים לא תהיה לא חזקה כי הם ניידים ויוכל להזיזם בכל זמן שהם יפריעו לשימוש בעה"ב.וא"כ לא ראה בעה"ב כל עינין למחות.
ולפי"ז נחזור לשאלתנו אף אם בעל החניה הרשה לבעל המכונית לחנות זה מכיון שלא איכפת לו ודומה לתנור וכיריים הניידים שאפשר להזיזם בכל זמן שירצו הבעלים ה"ה פה שהמכונית ניידת ולכן בעל החניה לא מקפיד כלל ולכן אף אם יחנה ה' שנים לא תהיה לו חזקה ומיהו אם יחזיק ג' שנים ויטען טענה שקנה או קיבל מתנה אז תהיה לו חזקה.
ואם בנה בעל המכונית גגון לכאורה ע"פ דברי הרמב"ם דכתב דאפ' העמיד בהמה ועשה לה מחיצה –לא החזיק וכו' היה נראה דה"ה בנידון דידן בנית גגון חשיבא כעשה לה מחיצה ולא הוי חזקה אלא א"כ החזיק ג"ש וטענה אולם נראה דנשתנה המנהג וכיום אנשים מקפידים שלא יבנו בחצרם כלום אז אם לא מיחה בעל החניה תהיה חזקה לפי הרמב"ם לבעל המכונית לאלתר .
מאידך ראינו דהנתיבות יסד בסוף סי' ק"מ יסוד וז"ל:" דאחר רוצה להחזיק בגוף הקרקע שהרי רוצה להחזיק בו עולמית ושבעה"ב לא ישתמש בו כלל ולכן בעינן חזקת ג"ש וטענה …" כלומר שבשביל לנטרל את הבעלים לגמרי משימוש מסויים בודאי דצריך ג"ש ,
ומה גם דהסמ"ע בסי' קנ"ג ס"ק ל"ב סובר בדעת רמ"א דהיכא דהתשמיש או הנזק נעשה בחצר הניזק דהוא המוחזק אז יוכל לטעון קים לי כשיטת הראש ותוס' דבעינן עכ"פ ג"ש,
א"כ ה"ה בנידון דידן דנצטרך ג"ש

סיכום:
נראה שבעל המכונית יצטרך לפנות את מכוניתו ממקום החניה ברגע שיידרש ע"י בעל החניה, ואף שבנה גגון על חשבונו וראה בעל החניה ושתק ,זה אינו מקנה לו זכות שימוש בחניה.