הרב מלכה יוסף,
חבר בבית המדרש ב"אריאל"

הצגת השאלה:

מצאנו שסומכים על שטרות הנעשים בערכאות בתנאים מסויימים לענייני ממון, מהו הדין ביחס לאיסורים, כגון להתיר אשת איש על סמך שטרות העולים בערכאות?

תשובה:

א. המקור לדין שטרות העולין בערכאות של גויים.
גיטין דף י עמוד ב: " מתני'. כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים – כשירים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים; ר"ש אומר: אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט. גמ'. קא פסיק ותני, לא שנא מכר ל"ש מתנה; בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני? לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא! אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. ואב"א, תני: חוץ מכגיטי נשים."

ב.שיטת קצה"ח בסי' סח ס"ק א
המרדכי בשם ספר החכמה כתב שעכו"ם כשרים לעדות ולא בעינן דוקא ישראל לעדות וכל מי שמוחזק בכשרות כשרים להעיד.
קצה"ח דייק גם מדברי רש"י (גטין דף ט עמ' ב ד"ה "חוץ מגיטי נשים") כדברי ספר החכמה שכתב וז"ל: "דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינים נצטוו בני נח" משמע שגויים כשרים לעדות רק פסולים מטעם שאינם בתורת גיטין וקידושין.
אולם הקשה קצה"ח לפי דברי ספר החכמה לא מובן לשון הגמ' "מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא בהאי שטרא חספא בעלמא", הרי לשיטת ספר החכמה שגויים כשרים לעדות למה שיהיו פסולים בשטר מתנה?
ותירץ קצה"ח על פי התוס' (ב"ב נד עמ' ב ד"ה "עובד כוכבים" ) שקרקע נקנה בשטר מהפסוק ויקח את ספר המקנה ושם בירמיה מדובר דוקא בישראל, כלומר עכו"ם אינם בתורת שטרות וכל קניינם הוא בכסף, לכן בשטר מתנה שיש לו שם שטר שהוא לקניין, עכו"ם פסול. אבל בשטר ראיה שלא נעשה לקניין אין לו שם שטר ועכו"ם כשרים.
בספר חושן אהרון (מובא בספר טבעת החושן סי' סח) דייק מרש"י (שם) שכתב דעכו"ם פסולים בגט משום "וכתב ונתן" שאינם בתורת גיטין וקידושין ולפי קצה"ח תיפוק ליה שאינם בתורת שטרות?
בספר מים חיים רפפורט (על או"ח סי' ז ) כתב לדייק מדברי תוס' (קידושין ) דשטר לא מועיל בגוי הוא רק לפי המקשה אבל אליבא דאמת מועיל שטר בעכו"ם כמו בחליפין שהרי מה הסברא לחלק בין שטר לחליפין? והרי התוס' (קידושין דף ג ד"ה "ואשה בפחות מש"פ " ) כתב להדיא שמועיל חליפין בגוי? וכן בשו"ע יו"ד סי' רסז כתב להדיא ששטר מועיל בעכו"ם שכתב עבד כנעני קונה עצמו בשטר.

ג. שו"ע סי' סח סע' א
לשון השו"ע: "שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב, אם היה עשוי כתקון שטרי ישראל שאינם יכולים להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע, והיו עדיו ישראל ויודעין לקרותו, הרי הוא כשר וגובה בו מהמשועבדים. אבל כל השטרות שחותמים עובדי כוכבים, פסולים, חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב; והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר: לפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב, והוא שיהיו עשויים בערכאות שלהם, אבל במקום קיבוץ פליליהם, בלא קיום השופט שלהם, לא יועילו כלום. ( ואפילו דנו כבר הערכאות ע"פ אותו השטר והחזיקו הקונה במקחו, אינו כלום) (א"ז פ"ק דגיטין). וכן צריכים עידי ישראל שיעידו על אלו עובדי כוכבים שהם עידי השטר, ועל זה השופט שלהם שקיים עדותן, שאינם ידועים בקבלת שוחד, ואז גובים מבני חורין. ואם חסרו שטרי עובדי כוכבים דבר מכל אלו, הרי הם כחרס. הגה: וספר שכותבין בו הערכאות, הוי כשטר שלהם (נ"י בשם הרשב"א). ויש אומרים דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא, וכיון שנעשה בפניהם גובין אפילו ממשעבדי, אפילו בלא עידי מסירה ישראל, ואפילו אין השופט חתום לקיים העדים, אלא כל שנעשה בפני הערכאות לא מרעי נפשייהו לשקורי. ואפילו נפק עלייהו קלא דמקבלי שוחדא להטות משפט, מכל מקום לעדות שקר לא מרעי נפשייהו. ואין צריך שיהא כתוב בו שראו נתינת המעות, אלא שאנו סומכין שראו בודאי (הרא"ש פ"ק דגיטין טור). ואין חילוק בין חתום עליו עד אחד עובד כוכבים או שנים (ב"י בשם הרשב"א), כל שנעשה לפני השופט. אבל אם כתב סופר הממונה מפי השופט, שלא בפני השופט, אינו כלום (טור ומהר"ם פאדוואה סימן נ"ו /נ"ד/). מיהו במקום שיש דינא דמלכותא להכשיר שטר שנעשה ע"י סופר המלך, כשר (טור בשם הרמב"ן). אבל שטרי מתנות, כגון: שדי נתונה לך, שעיקר הקנין נעשה על ידי השטר, ועובדי כוכבים חתומים בו, וכן שטרי הודאות שפלוני הודה לפלוני שהוא חייב לו, ופשרות שהם בעדים שלהם ( או שטרי מחילות) (טור), אף על פי שיש בהם כל הדברים שמנינו, ( ונמסרו לפני עידי ישראל) (טור), הרי הם כחרס. הגה: וי"א דשטרי הודאות כשטרי הלוואות (ב"י בשם הרשב"א והר"ן בפ"ק דגיטין). וכן שטרי מחילות כשרים בערכאות (ריב"ש סימן קמ"ב). וכן מתנה הנקנית בקנין או בחזקה (ב"י), רק שהודה בערכאות, דכל השטר אינו אלא ראייה בעלמא, כשר מה שנעשה לפניהם (ר"ן פ"ק דגיטין). ולכן שכיב מרע שעשה צוואה לפני ערכאות של עו"ג, קיים כל מה שצוה (ריב"ש סימן נ"א), וכמו שיתבאר לקמן סימן רנ"ג סעיף ל"ב. ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות, כל השטרות העשויין לפניהם, כשרים, אפילו שטרי מתנות, מכח דינא דמלכותא (הרא"ש פ"ק דגיטין וטור). וכל שכן במקום שכבר נהגו להכשירם, כשרים (ריב"ש סימן תצ"ג, ותע"ח ובה"ת וב"י בשם רשב"א והמגיד פכ"ז מה' מלוה). ועיין לקמן סימן שס"ט בדין דינא דמלכותא, וכל שטר שמכשירין משום דינא דמלכותא, אם לא נכתב כהוגן לפי דיניהם, אע"פ שנכתב כהוגן לפי דינינו, פסול, דלא נכשיר יותר מהם (ריב"ש סימן נ"א). וכן להפך, אם פסול לפי דינינו וכשר לפי דיניהם (מהרי"ק שורש קפ"ח /קפ"ז/). ויש חולקין בזה (תשובת הרא"ש כלל י"ח)."
הגר"א (ס"ק טו) כתב: " ל' הרמב"ם והשמיט הש"ע משום דמחילה א"צ קנין ואינן אלא לראיה ונ"ל דהרמב"ם סבר דשט"ח ושטר מכר לבד הוא דכשר אבל שאר דברים אע"ג דאינן אלא לראיה פסולים דעדותן אינן כלום וכמ"ש בפי' המשנה רק בשט"ח ומכר דעל מעשה גדול כזה לא מרעי נפשייהו וז"ש בגמ' דאי לא כו' דלכאורה הוא יתר דהל"ל ושטרא ראיה בעלמא ואינהו לא מרעי נפשייהו אלא דוקא בכה"ג לא מרעי נפשייהו ולכן הצריך דוקא שיכתבו בשטר שראו נתינת המעות וזה הטעם הוא ג"כ לשטרי הודאות ומחילות ומ"ש בש"ע שעיקר הקנין כו' שפלוני הודה כו' הכל הוא לשון הטור ולשיטתו אזיל אבל הרמב"ם אינו מפליג דלדידיה כל שטרי מתנות והודאות פסולין אפי' אין הקנין נעשה על ידו ולכן סתם הרמב"ם:"
מוכח מדברי הגר"א שלא כמשמעות הפשטנית של הגמ' שאין חילוק בין שטר הנעשה לראיה או לקניין אלא החילוק הוא האם המעשה נעשה לפניהם והמעשה גדול שלא מרעי נפשייהו או שהמעשה לא נעשה לפניהם, אם המעשה נעשה לפניהם השטר כשר ואילו כאשר המעשה לא נעשה לפניהם השטר פסול על אף שהוא שטר ראיה ולכן שטרי מחילות לשיטת הרמב"ם הם פסולים על אף שהוא שטר ראיה א"כ הרמב"ם סובר שרק שטר מכר או שטר הלוואה כשרים בעכו"ם וכל השטרות פסולים שרק בשני שטרות אלו המעשה נעשה לפניהם והוא מעשה גדול שנותנים הכסף לפניהם ולא מרעי נפשייהו. דבריו מדוייקים בלשון הגמ' "דאי לא יהבי זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו" ולא כתבה הגמ' הסיבה מפני שהוא שטר ראיה.
הריב"ש הקשה על שיטת הרמב"ם שפסק ששטרי הודאות ומחילות פסולים והרי מבואר בלשון הגמ' ששטר ראיה בעכו"ם כשר והרי אלו שטרי ראיה? אלא שלפי דברי הגר"א הרמב"ם לומד אחרת שאין חילוק בין שטר ראיה לקניין אלא יש לחלק בין מעשה גדול שנעשה לפניהם שלא מרעי נפשייהו למעשה לא גדול הנעשה לפניהם, ובהודאות ומחילות אין זה מעשה גדול שנעשה לפניהם לכן השטר פסול.

ד. ישוב קושיית הקצה"ח.
נראה שרש"י לומד כספר החכמה דעכו"ם כשרים לעדות כמו שהוכיח מדברי רש"י. אולם לפי דברי הגר"א מתורץ מה שהקשה קצה"ח משטר מתנה שפסולים הרי לשיטת ספר החכמה עכו"ם כשרים לעדות, נראה לבאר שההבדל בין שטר מתנה לשטר מקח וממכר אינו בעצם השטר אלא במציאות שבשטר מקח וממכר המעשה נעשה לפניהם ולכן כשרים לעדות שלא מרעי נפשייהו ואילו בשטר מתנה כיוון שלא נעשה לפניהם מרעי נפשייהו באופן שמרעי נפשייהו גם גויים פסולים לעדות. ולכן אע"פ שהם כשרים לעדות בשטר מתנה כיוון שלא נעשה בפניהם השטר פסול.
הב"י הקשה על שיטת רש"י (ד"ה אלא מתנה") שכתב דעל ידי השטר הוא קנה אותה במסירת השטר היכי מיקניא האי שטרא חספא בעלמא הוא, מדייק הב"י מדברי רש"י שאם קנה המתנה בחזקה או בקניין סודר ולא בשטר או אם היתה מתנת שכ"מ ודבריו ככתובים ומסורים דמי בכל זה השטר הוא לראיה כמו שטר מכר וכשר, וצ"ע למה שטרי מחילות אינם כשרים שהרי גם אם מכר לו ללא עדים מועיל שלא נבראו סהדי אלא לשקרי והשטר בא רק לראיה?
ואפשר לתרץ כדלעיל שעכו"ם כשרים לעדות רק באופן שהשטר נעשה לפניהם וא"כ שטר מתנה שלא נעשה לפניהם הם פסולים וכן שטר מחילה שאינו מעשה גדול שנעשה בפניהם לכן הוא פסול.

ה. שיטת הרמב"ם.
עד עכשיו בארנו את שיטת רש"י, אולם נראה ששיטת הרמב"ם שונה ולכן נקדים את שיטת הרמב"ם פ"א הלכה ז מהל' מכירה: "כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך קנה אע"פ שאין עליה עדים בכלל".
האמרי משה סי' טז דייק מלשון הרמב"ם שלא צריך עדים מצד אשווי שטרא אלא מצד חשש משקר, ובמקום שאין חשש משקר לא צריך עדים כלל והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואילו הודה בעל השטר שנתן לו שטר מועיל. אם כן ההבדל בין שטר מתנה לשטר מקח וממכר הוא במציאות של חשש משקר, ששטר מתנה לא נעשה בפניהם ולכן אע"פ שלא צריך מצד השטר רק יש חשש משקר משא"כ בשטר מקח וממכר שנעשה לפניהם לכן הם כשרים. לשיטת רש"י צריך עדים בשטר מתנה ושטר מקח וממכר והם כשרים במקום דלא מרעי נפשייהו כמש"כ בספר החכמה.

ו. שיטת המרדכי.
עכו"ם כשרים בשטר מקח וממכר מתקנת חכמים.
כתב המרדכי וז"ל: "ולא נהירא לי להכשיר עכו"ם לעדות כיוון שאינו בכלל אחיך ולא עדיף מעבד והכא נראה שתקנת חכמים שתיקנו בשטרות שעולים בערכאות של עכו"ם שיהיו כשרים לפי שעכו"ם מקפידים על השטרות שבערכותיהם אם נפסלים."
נראה שהמרדכי סובר שבעצם צריך עדים בשטר אלא שתקנת חכמים להכשיר בשטר מקח וממכר שטרות העולים בערכאות וכן משמע מתוס' גיטין דף ט עמ' ב ד"ה "אע"פ ".

ז. מחלוקת התומים ומהר"ם מלובלין.
תומים (סי' סח ס"ק א): כתב שהפסול של שטרות העולים בערכאות הוא משום שלא בקיאים בהלכות שטר ולא מדקדקים בהלכות שטר וכותבים על שטר שיכול להזדייף והחתומים לא חזרו בשיטה אחרונה.
מהר"ם מלבולין כתב שפסול שטרות הוא משום שכתבום עכו"ם גם אם השטר נכתב בדקדוק שטרות מכל מקום יהיה פסול.

ח. שטרות העולים בערכאות לענייני איסורים.
עד עכשיו דנו בשטרות העולים בערכאות לעניין ממונות כעת נדון האם הם כשרים לעניין איסורים כגון התרת אשת איש לעלמא.
מרן הרב בספרו יביע אומר (חלק ז אבן העזר סי' יד) כתב וז"ל: "הר"י קולון (שרש קכא) כתב, דערכאות עדיפי מעכו"ם מסיח לפי תומו, ויש להתיר על פיהם אפי' בלא טעם דאשה דייקא ומינסבא, וגם בלא טעם דמשום עיגונא הקילו בה רבנן, משום דחזינן דאף היכא שצריך עדות גמורה כדי להוציא ממון מחזקתו, דבעינן שני עדים, סמכו על חזקה דלא מרעי נפשייהו, כדאשכחן (בגיטין י ב) גבי שטרות העולים בערכאות של גוים בשטרי מכר, דסמכינן עלייהו, אפי' בלא הטעם דדינא דמלכותא דינא. ואע"פ שאילו היה הערכאי משקר לא היה לו אלא מעט זלזול, אעפ"כ כיון שהוא דיין אמרינן שאינו משקר, כדי שלא לפגום כבודו, ואף לענין גט הוה סמכינן על חזקה זו, אי לאו משום דלאו בני כריתות נינהו, דלא שייכי בתורת גיטין וקידושין, כמ"ש רש"י גיטין (ט רע"ב), וכל שכן הכא דאי לאו דקושטא קאמר הוה מרע נפשיה וכו'. ע"ש. ולכאורה יש להעיר לפי מ"ש התוס' גיטין (ט ב) ד"ה אע"פ, שאף שעכו"ם פסול לעדות לכ"ע, וא"כ היה ראוי לפסול מן התורה כל שטרות העולים בערכאות של עכו"ם, כיון דלאו בני עדות נינהו, ואפילו שטרות העומדים לראיה בלבד, מ"מ תקנתא דרבנן היא היכא דקים לן בסהדותייהו שהיא אמת משום דלא מרעי נפשייהו. ע"ש. וא"כ איכא למימר כי עבדי רבנן תקנתא היינו בממונא אבל באיסורא לא עבדי רבנן תקנתא, וכמ"ש בב"מ (כז רע"ב) לגבי סימנים. ואפשר שהרגיש בזה מהריק"ו, ולכן הוצרך להוכיח עוד שאף לענין גט הוה סמכינן על החזקה דלא מרעי נפשייהו אם לא משום דלאו בני כריתות הוא. ולפ"ז גם באיסורין סמכינן על חזקה זו. ושו"ר כן בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאה"ע סי' מ אות ה, דף צט ע"ב והלאה). ע"ש. ובשו"ת פני יהושע ח"ב (סי' סא דמ"ד ע"ג) כתב ג"כ שהערכאות נאמנים לומר שבעלה של אשה פלונית מת או נהרג, משום דבעיגונא הקילו כל היכא דקושטא קאמרי, דמילתא דעבידא לאגלויי היא, או משום חזקה שאשה דייקא ומינסבא, ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה. ומשום שגזרת מלך היא לפסול עדות עכו"ם בעלמא אפי' הם צדיקים גמורים, בעגונה הקילו. ולכן כשהעכו"ם מתכוין להעיד אינו נאמן, משא"כ במסיח לפי תומו. והרי בגיטין (יא ב) גבי שטרות העולים בערכאות של גוים קי"ל דשטרי ראיה כשרים משום דלא מרעי נפשייהו, וחזקה דקושטא קאמרי, א"כ ה"נ בעדות אשה נאמנים. וכבר הוכיח כן מהר"י קולון, ובנה יסודו על זה להקל. ע"כ."
ועל פי זה כתב הרב להתיר אשה שיש לה כתב מערכאות שבעלה נהרג מכל שכן שנשאה לאחר וילדה לו זרע של קיימא להתירה להנשא לו.

ט. החילוק בין ממונות לאיסורים.
בספר שו"ת פרשת מרדכי (למהר"ם בנעט) כתב שדוקא בשטרות שעולים בערכאות של גויים האמינום חז"ל מפני שזה מנימוסם ודתם להקפיד שלא ישקרו בכך משא"כ בשאר דברים, והוכיח דבריו מדברי הרא"ש בעדות אנוסים דבעינן תחילתו וסופו בכשרות (והובאו דבריו בהמשך התשובה הנ"ל).
ונראה לחזק דברי מרן, דיש להקל יותר באיסורים מאשר בממונות שהרי גוי מסל"ת נאמן בעדות אישה וכן קרובים הפסולים לעדות נאמנים בעדות אשה כמבואר בשו"ע אבהע"ז סי' יז סע' טז,
דכותי מסיח לפי תומו מפי כותי מסיח לפי תומו משיאין על פיו. בפת"ש סי' יז ס"ק נג אע"פ שלשיטת הרמב"ם גוי מסל"ת ע"י כתב פסול אולם הריב"ש כתב שאפילו ללא קישור דברים כל שהוא ללא שאלה נקרא מסל"ת לכן אם יש לאשה כתב עכו"ם מסל"ת עם קישור דברים וגם כותי מעיד על פה ללא שאלה בלי קישור דברים האשה מותרת. וכן בספר ישועות יעקב סי' טו מעשה בא לפניו באיש אחד הנלקח לצבא ונהרג שם ובא כתב ממקום גבוה שנהרג איש זה והזכיר שמו ושם אביו ויצא הדבר בהיתר.

י. תשובה נוספת לשאלתנו.
על פי תשובת מרן יבי"א (ח"ט סי' ז אות ג) בנוגע לרכוש של גוי האם מחזיקינן שהוא של גוי אם ישראל מערער ותובע את הגוי. הלכה רווחת אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא, והביא ראיה משו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תקי) בזה"ז מותר לישראל לגזוז מקרקע של עכו"ם ברשות עכו"ם וכן הוא מעשים בכל יום, והיינו טעמא משום שבזמנינו יש לעכו"ם שטר הנעשה בערכאות של גויים שהקרקע הוא קניינו ומלכא אמר מאן דאית ליה דסקא ליכול ארעא ודינא דמלכותא דינא ונמצא שהקרקע של עכו"ם. אע"פ שבשו"ת קול אליהו (ח"א או"ח סי' מב) כתב לפקפק בדברי הרדב"ז משום שהשופטים שלהם מקבלים שוחד, ועוד הרי הרב המגיד כתב ששטרות העולים בערכאות של גויים שחותמים עליהם עדים עכו"ם פסולים הם ולא שייך בהם דינא דמלכותא דינא משום שאין בדבר תועלת למלכות ואינו אלא כדבר שבן אדם לחבירו. וסיים דמכ"מ למעשה היום נוהגים כרדב"ז וכמש"כ בספר ברכות המים שבזה"ז אישתני למעליותא שהשלטונות מקפידים מאוד על שופט שמקבל שוחד ומענישים אותו. א"כ בנידון דידן בשאלה האם סומכים על ערכאות באיסורים ישנו עוד סניף להקל מצד דינא דמלכותא דינא.