הרה"ג אליהו שלזינגר שליט"א,
רב השכונות גילה, ומקור חיים בעיה"ק ירושלים
הרב הפוסק במועה"ד ירושלים, אב"ד לממונות ב"אריאל"

שאלה:

מלווה שתבע ממונו ממי שלווה הימנו, והלווה מודה שחייב, ודאי שהדין עם התובע מדין תורה שחייב להחזיר ההלוואה, אלא כיון שהלווה טוען דאין ביכולתו להחזיר הלוואתו, האם יכולים ביה"ד לפסוק שלא כהלכה, ולהחליט שהוא ישלם לו מחצית מחובו כדי להציל עשוק מיד עושקו בבחינת המציל מן הארי ומן הברדלס ומזוטו של ים, כדי שישלם לפחות את מה שכן ניתן להוציא ממנו, אף שעפ"י דין על ביה"ד להחליט דחייב לשלם את כל חובו למלווה, ובאמת שזהו דין הצדק.

תשובה:

בחסדי ה' מצאתי שבדבר זה נסתפק מרן הגה"ק מקלויזנבורג-צאנז זצ"ל בספרו שו"ת דברי יציב חו"מ {סימו ד'} וזה לשונו: "נסתפקתי באם הדיינים רואים שאם יפסקו הדין לאמיתו לא יציית הנידון כלל, ונמצא התובע מפסיד לגמרי, אבל כשיחייבו אותו בסכום קטן ישלם לפחות סכום זה, אי יאות להו למעבד הכי ולעוות משפט כדי להציל במה שאפשר את העשוק מיד עושקו, או שגם זה בכלל "ולא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא" ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, שעל הדיינים להוציא פסק דין לאמיתה של תורה מבלי להתחשב כלל אם הבע"ד יציית דינא או לא" עכ"ל.
והביא שם מחלוקת האחרונים המובאת בפתחי תשובה חושן משפט {סימן יח' ס"ק ד'} דבשו"ת בית יעקב {סימן טו'} כתב לעניין שלושה דיינים שישבו בדין ושניים מזכין ואחד דעתו לחייב, אם רשאי היחיד לעשות תחבולה לומר איני יודע כדי שיוסיפו עליהם דיינים ומסיק דאסור לעשות כן עיי"ש, ואילו בשבות יעקב חלק א' {סימן קלח'} כתב דשפיר דמי למעבד הכי כיון דכוונתו לשם שמים להוציא הדין לאמיתו ע"י שיוסיפו דיינים אע"פ דשקורי קמשקרי וכו', ובאורים ותומים {סימן יב' ס"ק ג'} הביא דבריו דמוטב לומר איני יודע, וכן בחוות יאיר {סימן קמז'}, והאריך בזה מאד בברכי יוסף {סימן יח' ס"ק ג'}עיי"ש.
והכי נמי בנידון דידן יתכן לומר דכיון דכוונתו לשם שמים להציל עשוק מיד עושקו כמה שאפשר, מותר לומר לו לפסוק כן וכמו שראשי לומר איני יודע ולא מחייבינן ליה שיאמר הדין לאמיתו מבלי להשגיח בתוצאות.
עוד כתב להוכיח כן ממה שכתב מהרשד"ם חו"מ {סימן שעח} והש"ך בסימן יב' ס"ק א' הביאו, בעניין ראובן ויהודה שלקחו את לוי בן ראובן שיהא הבורר והדיין ביניהם, והוא פסק שהדין עם יהודה שיקח סכום כסף מנכסי אביו ראובן, ועתה לוי חושש לומר את הדין, כיון שאביו מאד יכעס וכו', וזאת ועוד, שאביו השביעו שלא יכסה שום דבר ממעות השותפות וכו' עיי"ש, ושאלתו, אם מותר לו לתת ליהודה מנכסי אביו בלי ידיעת אביו, והאריך מהרשד"ם בתשובתו ומסיק וכותב, דאם יראה הדיין שהוא עלול להינזק מפסק דינו, הוא ודאי יכול להסתלק מזה, ואמנם ע"י כך יהיה בעל הדין השני ניזוק ונפסד, ולכן כתב שם דודאי כן הוא שיש לדיין לעשות כל האפשר כדי להציל את העשוק מיד עושקו ולהשיב אבידה לבעליה, וסמך וראיה לזה אני אומר, שהרי ידוע כמה חמור להוליך אדם לחבירו לפני ערכאות שלהם וכו', ועם כל זה אם בעל הדין הוא אלים וקשה, מוליכין אותו לגויים להציל עשוק מיד עושקו וכמו שכתב רב שרירא גאון וכו', כ"ש וקל וחומר שיכול לוי ליתן שלא מדעת שהרי כתב בעל תרומת הדשן בכתבים {והובא בשו"ע סימן יב' סעיף ג'} דשרי לבית הדין בבירור שחייב ליהודה שיכול ליתן שלא מדעתו וכו' עיי"ש.
והגם שאין כ"כ ראיה מזה לנדון שלנו, דשם מדובר לעניין ההוצאה לפועל של פסק הדין, ונידון שלנו הוא שהדיין יפסוק בתורת דין תורה שלא כהלכה, מ"מ ממקום שבא המהרשד"ם לדון דינו מהא דיכול לילך לערכאות של עכו"ם דלציל עשוק מיד עושקו מותר, הכי נמי יש קצת ראיה גם בנידון דידן שמותרים הדיינים לפסוק שחייב פחות משום טובת התובע להציל מה שאפשר, דזה ודאי עדיף מערכאות עכו"ם ודו"ק.
עוד הביא שם ממה שכתב ביערות דבש {ח"ב דרוש ח'} בעניין מש"כ בסנהדרין {יז' ע"א} דאין ממנין בסנהדרין רק מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה, והקשו התוספות מה לי בחריפות של הבל, וכתב שם, דהנה העושה רציחה וכדומה בפני בית הדין עד שאין פתחון פה לצדד בזכותו, ואע"פ כן יהיה זכאי, כיון שסנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו {סנהדרין שם}, ונמצא מרבין שופכי דמים בישראל, אך באמת כשיקרה דבר נבלה כזה, כי או אחד מהסנהדרין יאמר שהוא "זכאי" כדי שלא יהיו כולם מחייבין, אך ודאיי לא יתכן לומר בבית הדין זכאי או חייב מבלי נתינת טעם לדבריו, וא"כ זה שפעל רע איך אפשר לומר עליו שהוא זכאי, אבל אם הם יודעים בכוח התורה לומר על טמא טהור ולהראות פנים, הרי יכול לומר על חייב זכאי ולהראות פנים בתורה ובגגל כן יצא משפט צדק עיי"ש, ומבואר מדבריו דמותר לדיין לומר את הדין שלא כאמיתו של דבר כדי שיצא הדין לאורה, ולא אמרינן שהוא חייב לומר את האמת, ובהדי כבשי דרחמנא למה ליה עכ"ד.
והנה הגה"ק מקלויזנבורג זצ"ל ציין בתשובתו שאין ללמוד מזה להלכה, ואני הקטן עפר אני תחת כפות רגליו, אך תורה היא ולימוד צריכה, ולענ"ד נראה שלא כדבריו כפי שיבואר להלן:
איתא בגמרא סנהדרין {ז' ע"א}: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר {תהילים פב} "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר{תהילים יב} "משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו'", ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב"ה נוטל ממנו נפשו, שנאמר{משלי כב} "אל תגזול דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפשו וגו'" עכ"ל הגמרא, וכל דברי רבי שמואל בר נחמני נפסקו להלכה ברמב"ם {פרק כג' מהלכות סנהדרין הלכות ח-ט} ובטור ושו"ע {חו"מ סימן ח' סעיף ב'}.
וכן הוא בגמרא שבת {י' ע"א} "תנא להו רבי חייא בר רב מדיפתי "ויעמוד העם על משה מן בוקר עד הערב" וכי יעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו, ותורתו מתי נעשית אלא לומר לך , כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב" וכתיב התם {בראשית א'} "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" עכ"ל הגמרא והובא בפרש"י על התורה פר' יתרו, ועיי"ש בתוספות.
והנה יש להבין מה כוונת הדברים שדן דין "אמת לאמיתו", ולמה לא היה די בזה שיאמר שדן דין "אמת", ונראה שלזה נתכוין רבי שמואל בר נחמני שאפילו אם יש לדיין סברות טובות והגונות שלדעתו יהיה בזה משום טובת העשוק, אבל הדין אינו דין אמת, הרי שהדיין עשה שלא כדין, ועליו לפסוק הלכה שתהיה "אמת לאמיתו", והיינו בתכלית האמת.
ובפרט אם השכינה עצמה שורה שם, האיך אפשר לדון שלא כדין גם אם הדברים הם לטובת העשוק, והדיין מבקש להצילו מיד עושקו, אבל השכינה תהיה שרויה רק אפ יפסוק כרצון השכינה, ועפ"י דין תורה, ועל פי אמת התורה.
וראה גם ראה מה שכתב האור-החיים הקדוש על הפסוק "לא תהיה אחרי רבים לרעות וגו'" {שמות כג' ב'} דברים פלאי פלאים, וז"ל קודשו: רבותינו ז"ל הרבו לדרוש בפסוק זה {עיין רש"י}, אבל אין המקרא מתיישב לפי פשוטו, ונראה לפרש הכתוב לפי מה שאמרה התורה {במדבר לה' כד-כה} "ושפטו העדה וגו' והצילו העדה וגו'", ואמרו ז"ל {סנהדרין ב'} עדה שופטת עדה מצלת, אבל אם פתחו כולם לטובה פטור {שם יז' ע"א} ובא הכתוב כאן להסיר שני מכשולים אשר יכשל בהם חכם מאמצעות דין זה, הראשון- בהגיע משפט כזה ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה, והוא חושב בדעתו כי הוא זכאי, ויתחכם לומר, אם אומר זכאי הנה הוא יצא חייב, כי יש שם עדה שופטת ועדה מצלת, ונמצאו דבריו עושים היפך דעתו, לכן אתחכם ואומר חייב, שבזה תהיה סברתו מתקיימת, שיצא זכאי מטעם פתחו כולם וכו', וגם אהיה מקיים המוסר לבטל דעתי לפני דעת המרובין שאומרים חייב, ואומר חייב עימהם.
לזה בא הכתוב וצוה על זה בדיוק לבל עשותו, ואמר- "לא תהיה אחרי רבים לרעות", פירוש: כשתהיה סובר סברא אחת שבאומרך דעתך יצא זה הנדון חייב בדינו, וכגון שכולם אמרו חייב ואתה חושב זכאי, לא תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חייב, והוא אומר לרעות, ותאמר אתה כדעתם חייב, היפך מה שנראה לך כדי שיצא זכאי כדעתך, אלא אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה, ואין לך להתחכם על המשפט, כי ה' הוא האלוהים, והוא שאמרו פתחו כולם לחובה זכאי, לא אמר ה' שיזכה זה, אלא אם לך יראה חייב, ולא שיראה לך זכאי שאז חייב הוא כמשפט האלוהים.
עוד יש מכשול שני במשפט זה באופן אחר, והוא- אם יראה בעיני חכם שהוא חייב ככל הדיינים שאמרו חייב, ורואה שאם יאמר חייב הנה הוא יוצא זכאי, היפך דבריו שאומר חייב, לזה יתחכם לומר זכאי כדי שיוטה המשפט אחרי רבים שאומרים חייב, ויצא חייב כפי סברתו, ויש בזה גם כן כפיית ראש בגמר המשפט לנטות אחרי רבים, לזה אמר "ולא תענה על ריב וגו'" פירוש לא תענה מענה על ריב לנטות אחרי רבים, פירוש: שתהיה כוונתך במענך כדי שיהיה כמשפט יחיד ורבים, וזה יגיד שאם יגלה דעתו כמות שהיא, אין כאן הטייה אחרי רבים, אלא כולם בדעת אחת. עכ"ל האו"ח הק'.
והדברים מדברים בעד עצמם, דהדיין צריך לומר דעתו דעת תורה כפי הנראה לדעתו שהיא היא האמת לאמיתה, ולא יכול לעשות חשבונות של סברות והגיונות שאם יאמר אחרת, הדין יצא יותר טוב ויותר צודק, וזו אינה האמת לאמיתה.
וידידי הרב אהרון וקסלשטיין שליט"א האיר בזה לנכון, דבאמת נראה דלא רק דאין זו האמת לאמיתה, אלא גם הסברות וההגיונות אין להם עמידה ביסוד הדבר, דהרי הדיין שבא במזימה להפוך מילותיו כדי להפוך את הנרצה לו, הוא סבור להיות חכימא דיהודאי, אך יתכן שיש עוד בין הדיינים מופלא כיוצא בו, וכשיכיר שיש דיין שנוטה לזכות ובא לחייב כדי שיצא הנידון זכאי, יזכנו הוא עצמו כדי להעמיד המשפט על תילו ולהשיב את הדין לעיקרו, וכך אין לדבר סוף, ונמצא הדיינים תחת שיהיו עסוקים למצוא עומק הדין, משימין עצמם ח"ו כבית קאסינא שעסוקין לנחש מחשבות חבריהם ונמצא העולם חרב.
וכן בנידון דידן אם הדיינים יזכו את החייב לשלם אך המחצית, הם כורים בור לעצמם, דהרי כל עיקר העמדת הדיינים הוא משום ישובו של עולם, ועיקר מה שהמלווה מתרצה למסור כיס של מעות יפות במלווה להוצאה למי שאינו קרובו ולא רעו כנפשו, הוא משום שסומך שבי"ד יסדרו לו דינו אם ימאן להשיב, וגם הלווה מה שמונע עצמו ליקח סכום גדול יותר ממה שברור לו שיש בכוחו להשיב, הוא מפני שיודע שהדיינים יחייבו אותו להשיב ואם לא ישיב יצא דינו כלווה רשע ולא ישלם, ואם תצא השמועה שהדיינים מחתכים את החוב למחצה לשליש ולרביע, יטלו הלווים יותר ממה שצריכים באמת והמלווים בצידם ימנעו מלהלוות אף לצריכים באמת, ואין העולם יכול להתקיים, ונראה שזה עיקר כוונת עניין דהשכינה בבית הדין, לומר דאין הדין בין שני בעלי הדין בלבד אלא בין קוב"ה אורייתא וישראל.
אמנם אף שהדיינים צריכים לפסוק כהלכה ולומר את האמת לאמיתה שהעושק חייב לשלם את מלוא חובותיו לעשוק בלא שום ויתור, כיוון שזוהי ההלכה ואין בלתה, ואי אפשר לפסוק שלא כהלכה, מכל מקום יכולים הדיינים אחרי שפסקו את הדין להציע לעשוק לוותר על חלק מכספו שנמצא ביד העושק, ובכך להציל לכל הפחות את מה שאפשר להציל מן הארי ומן הברדלס, ואפשר לומר לו, דהגם שנכון הדבר ואמת הוא כי העושק חייב לך את מלא הסכום, אבל כיון שכפי הנראה לא תצליח להוציא ממנו את מלוא הסכום, שמא כדאי להתפשר איתו ותוציא ממנו את מחצית הסכום שחייב לך ואז גם אם לא הצלחת במלוא תביעתך, אך יהיה בידך לכל הפחות חלק מתביעתך.
ויעויין בשו"ת מהר"ם מלובלין {סימן כג'} שכתב בראובן שהיה בידו שטר חוב על שמעון ולא היה יכול להוציא מידו מחמת איזו סיבה עד שהוצרך להתפשר עמו ולפחות לו מהחוב, ונתן לו פטורים שמחל לו כל תביעותיו, אלא שקודם לכן מסר לו מודעה בפני עדים, וטוען שמעון שמסירת המודעא אינה כלום מחמת שהעדים לא הכירו באונסו, והרי פשרה דינה כמכר, והשיב המהר"ם שפשרה כזו אינה כמכר, דדווקא כשתבעו לדין בעניין שיש לחוש שיפסיד התובע כל תביעתו או שהתובע יתחייב בכל תביעתו, ונתפשרו, בזו אמרו שדינה כמכר, דטעמא מאי צריך מודעא במכר משום דאגב זוזי גמר ומקני, והכי נמי יהיב ליה כל דמי שוויה, שאין תביעתו שווה יותר, אבל בעניין שאין חשש שיפסיד התובע ונתפשר עמו, אינו אלא כמוחל מקצת חובו, ומהני מודעא כמודעא דמתנה אפילו בלא הכרת האונס.
ובתשובה אחרת {סימן מז'}כתב לעניין ראובן שהיה לו חוב על שמעון ולוי לפרוע בתשלומים, והפציר בו שאין להם כל כך עד שנתרצה ראובן ליקח מהם בתנאים קלים יותר, ועתה רוצה ראובן לחזור מהפשרה כיון שלא קנה בקניין סודר, והשיב שפשרה כזו שנעשית מרצון הטוב של המלווה בלי שום הכרח כלל, נראה בעיני שיש לה דין מחילה ואין צריך קניין.
ובשו"ת אבני צדק {חו"מ סימן ב'} למד מדברי המהר"ם מלובלין הנ"ל לעניין פושט רגל שדינו כפשרה בבי"ד שצריכה קניין, כיון שיש חשש שיפסיד כל חובו אם לא יתפשר עמו על מקצתו {וכ"ש בזמננו שאם לא יסכים להיכלל בין שאר הנושים לפי ההסדר עם כונס הנכסים ודאי שלא יקבל כלום}, וא"כ דינו כפשרה הצריכה קניין, ולפי זה אפילו בלא מודעא יכול לחזור כיון שאין כאן קניין.{וראה בכל זה בספר פתחי חושן פרק ב' אות סב'}.
והראיות שהובאו בראשית הדברים כאילו יכולים בית הדין לשנות מן האמת, נראה לעניות דעתי שיש להשיב עליהם, ובעזרת ה' עוד חזון למועד.