הרב נעם ראובן,
חבר בבית המדרש "אריאל"

כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"א, הלכה ו':
"היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה, מקדימין את דין היתום לדין האלמנה, שנאמר: "שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיה א', י"ז), ודין אלמנה קודם לדין ת"ח, ודין ת"ח קודם לדין ע"ה, ודין האשה קודם לדין האיש, שבשת האשה מרובה".

בדין זה הקדימו הטור והשו"ע (חו"מ סי' ט"ו, א') את חובת הדיין לדון את שבא לפניו תחילה. מקור דין זה בגמרא סנהדרין (ח', א'): "כקטן כגדול תשמעון (דברים א', י"ז), אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, למאי הלכתא? אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה, פשיטא, אלא לאקדומי. ופירש"י: אם בא לפניך דין של פרוטה וחזר ובא דין אחר של מנה, הקודם לפניך הקדם לחתוך.

הרמב"ם לא הביא דין זה לפנינו בהלכה זו (פכ"א, ה"ו) מפני שהקדים וכתב לעיל בפרק כ', הלכה י', וז"ל: לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת שווין בעיניך לכל דבר. אך הרדב"ז (שם) הוסיף: ומסתברא לי שאם הדין של פרוטה צריך עיון ומיתון ואותו של מאה מנה פשוט הוא מאוד, פסיק ושרי ליה, שאין ראוי לענות אותו מפני מתון של זה.

בדין הקדימות שכתב הרמב"ם בהלכה זו, שיתום קודם לאלמנה, אין לזה מקור בש"ס, אולם למד זאת מפסוק בישעיה שנאמר "שפטו יתום, ריבו אלמנה". אולם דין קדימת ת"ח לעם הארץ מפורש בגמ' (שבועות ל', א'): רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן. שלח ליה רב יוסף, עולא חבירנו עמית בתורה ובמצוות. אמר, למאי שלח לי? לחנופי ליה! הדר אמר למישרא בתיגרא, ופירש"י: אם בא דין אחר לפני, אפסוק את זה תחילה.

ודין קדימת אשה לאיש, מקור הדין בגמ' ביבמות (ק', א'. ע"י כסף משנה והרדב"ז שם) מימרא דרבא, אמר רבא: "מרישא כי הון אתו גברא ואתתא לדונא קמאי, הוה שרינא תוגרא דגברא ברישא. אמינא, דמחייב במצוות, כיון דשמענא להא, שרינא תגרא דאיתתא ברישא. מאי טעמא? משום זילותא.

ודין קדימת האלמנה לת"ח, כתב הב"ח (חו"מ סי' ט"ו, סעי' ב'), שהרמב"ם למד זאת מהפסוק שפטו יתום, ריבו אלמנה, שאם בא ללמד קדימת יתום לאלמנה די היה לכתוב שפטו יתום ואלמנה, אך מכיון שכתוב שפטו יתום ואח"כ ריבו אלמנה, א"כ כמו שבא להורות שפטו יתום, שיתום קודם לאלמנה, כך ריבו אלמנה בא להורות קדימה, ואם נאמר שבא להקדים לע"ה, אינו כן, מפני שגם אשה שאינה אלמנה קודמת לאיש, אלא ודאי בא לומר שאלמנה קודמת לת"ח.

דין קדימת ת"ח

דין קדימת ת"ח נלמד מהגמרא (שבועות ל', א'): "דתני ר' יוסף בצדק תשפוט עמיתך, עם שאתה בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה". ובהמשך: שלח ר' יוסף לר' נחמן, עולא חברנו עמית בתורה ובמצוות, לומר לו שיקדימו לדונו. ופירש"י ד"ה 'השתדל': אם באו שני דינים לפניך ואחד מהם של תלמידי חכמים הוי פוסק אותו תחילה ופטור אותו מלפניך. משמע מדבריו שני דברים: שהקדמת ת"ח היינו דוקא אם באו שני דינים לפני הדיין בפעם אחת ולא אחד אחרי השני, ושנית, שאם הדין דוקא של שני תלמידי חכמים אז שייך דין קדימה, אבל אם רק אחד מבעלי הדין הוא ת"ח נראה מדבריו שאין בזה דין קדימה. עולה מן האמור, כי גם הרמב"ם סובר כמו רש"י, שהרי כתב: "היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה", שנראה מדבריו שבאו כולם כאחד ורק בכך שייך דין קדימה. כמו כן יש ללמוד בדין קדימת אשה לאיש, דהיינו דוקא שאם בא דין איש ודין אשה ביחד בכך שייך דין קדימה, אבל אם בא כבר דין איש לפניו תחילה אין לדחותו משום האשה שבאה אחריו. וכן גם לגבי שאר דיני הקדימה, רק אם באו יחד שייך דין קדימה, ואם באו אחד אחרי השני אין לדחות אחד מפני השני ואפילו מפני ת"ח כנאמר לעיל, כקטן כגדול תשמעון.

אולם התוס' בשבועות (שם), ד"ה "למישרי" כתב שני פרושים. פירוש אחד כפירוש רש"י. ופירוש השני כתב: אי נמי עשה דכבוד תורה עדיף (כגמ' כתובות ק"ה א') ודעתו לא כרש"י. כתוס' כן גם דעת הרא"ש (שם, פרק רביעי, פיסקה ד') שהביא דברי התוס', ובפלפולא

חריפתא כתב שכן דעת הרא"ש להלכה. א"כ שניהם סוברים שאם באו אחד אחרי השני, ת"ח קודם, ולאו דוקא שבאו כאחד, שבזה פשיטא לדעתם שת"ח קודם.כ"כ נראה שכן גם דעת התוס' בפירושו השני שעשה דכבוד תורה עדיף הינו להלכה,שכן פסק הטור (חו"מ ט"ו, א') שצריך להקדים ת"ח אפילו בא בסוף מפני הטעם של כבוד תורתו, נראה שהבין שכן דעת אביו להלכה אף שאינו מפורש, ושכן גם דעת התוס' שהביא הרא"ש. (כן הבין גם הפלפולא חריפתא בדברי הרא"ש, שפסק כן בראש פרק הדיינים, וכתב שכן גם דעת הרמב"ן).

במחלוקת ראשונים זו, ישב הב"י (שם) דעת הרמב"ם, בכך שהביא בשם הריטב"א כי כשרב נחמן הקדים דין הת"ח (כגמ' כתובות ק"ה, א') עדיין לא פתחו בדינא דייתמי ומשום הכי העדיף להקדים דין ת"ח, אך עדיין קשה, מפני שבגמ' נאמר שעמדו היתומים לפני רב נחמן,

וסלקיה לדינא דייתמי והקדים דין רב ענן. ובב"ח (שם) ובפרישה (סעיף ב') כתבו דרב נחמן לא עביד שפיר בהכא וע"ז נענש רב ענן, שהיה מתגלה לו אליהו הנביא ללמדו, ופסק לימודו ממנו (כתובות ק"ו, א'), מפני שאעפ"י שרצה רב נחמן לקיים בצדק תשפוט עמיתך לאו שפיר עבד (עיי"ש). ובעצם בפרישה רצה לתרץ כדעת הרמב"ם שרב נחמן לאו שפיר עבד, ומשום כך כתבה הגמרא בהמשך, דאסתתם טענתיה דבעל דינו, ללמדנו שלאו שפיר עבד רב נחמן, וא"כ לדעת הרמב"ם, אין משם הוכחה, וכל אותה סוגיה דלא כהלכתא.

והנה בשו"ע (חו"מ סי' ט"ו) פסק בסעיף א' כדברי הטור דת"ח קודם אפילו שבא לבסוף משום כבוד תורתו,כלישא בתרא דתוס', ואילו בסעיף ב' העתיק את דברי הרמב"ם כלשונו, וכתב, דאלמנה קודמת לת"ח. וכבר הקשה הב"ח (לסעיף ב') על הטור: "וא"כ דברי רבנו (הטור) סותרים זה את זה תוך כדי דיבור". ותירץ, דדין קדימה פירושו: שמה שלמדנו מהפסוק שפטו יתום, ריבו אלמנה, שצריך להקדים דין אחד מפני השני, כגון יתום ואלמנה וכן אלמנה לת"ח, וכלשונו: "דאזהיר קרא שיהה חביב עליך דין של פרוטה של יתום להקדים לאלמנה שהיא דנה על מאה מנה. אבל כששניהם שווים דשניהם יתומים ושתיהן אלמנות אין שם דין קדימה אעפ"י שבא האחד תחילה לפני הדיין, הרשות בידו להקדים ולדון את מי שירצה". ואם נקשה: מדוע הב"ח התיר לדיין לפי שיקול דעתו להקדים דין יתום מפני יתום ודין אלמנה מפני אלמנה, הרי נאמר שאם שניהם שווין יש את הפסוק כקטן כגדול תשמעון, שאין להקדים כשהם שווין? ובאמת בשני אין מקדימים, אלא מי שבא ראשון, הוא הקודם! נראה לי לתרץ, שאינו דומה דין שני יתומים לשני אנשים סתם, מפני שכל עניינו של הפסוק שפטו יתום וריבו אלמנה בא להקדימם מפני עניותם, א"כ סובר הב"ח שיש להמשיך את רוח הפסוק, ואם בא יתום עם דין יותר מסובך שעפ"י שיקול בה"ד יראה שמפני עניותו יש להקדימו מפני יתום אחר, אכן לדעת הב"ח יקדימו בה"ד יתום זה מפני יתום זה. וכן באלמנה. מה שאין כן בסתם אנשים, שם נדרוש את הפסוק כקטן כגדול תשמעון, ולא נקדים אחד מפני השני.

האם יש קדימה בדין, בכהן, לוי וישראל:

החקרי לב (חלק חו"מ סי' ח') חקר בדין קדימה ושאל, האם יש דין קדימה בדין, בכהן, לוי וישראל. מקור הדין בקדימת כהן, לוי וישראל, הוא משנה בהוריות (י"ג, א'): כהן קודם ללוי, ולוי לישראל, ישראל לממזר, ממזר לנתין, נתין לגר וגר לעבד משוחרר. והגמרא נתנה טעם לכולם. וכן פסקו הטור והשו"ע (יו"ד, סי' רנ"א, ט') . וא"כ האם שייך קדימה לכהן גם לגבי דין. והדגיש כי אף פוסק לא פסק קדימות לכהן לגבי דין. והביא ראיה לדבריו מתוס' בגיטין (נ"ט, ב), ד"ה "ליטול" שמקדימים כהן ליטול מנה יפה ראשון, ופירש התוס' כגון במעשר עני, ובגמרא יבמות קי"א למדו קדימת האשה לדין מחילוק מעשר עני, שמע מינה דשקולים הם. ע"כ דבריו.

ואפשר להוסיף מגמרא בנדרים (ס"ב, א', בסוף העמוד) שלמד רבא דין קדימה בת"ח מכהנים, שנאמר: ובני דוד כהנים היו, וכי כהנים היו? אלא מה כהן נוטל חלק בראש אף ת"ח נוטל חלק בראש, אלא מעתה אם ת"ח נלמד קדימותו מהשוואתו לקדושת כהן, א"כ פשוט הוא שכהן עצמו קודם בדין (ועי"ע משפט יהונתן על התומים, שם, הערה 5).

אולם התומים (חו"מ סי' ט"ו סק"ג) למד הפוך מאותה סוגיא. לאחר שהעתיק הסוגיא בנדרים כתב: "וקשה למה השמיט הך דסליק מיניה לפתוח דינו (של כהן) בראשון, אלא ודאי העטרה לכהן יהיה דבר שבקדושה, ומה דבר שבקדושה יש בהקדמת דיברי ריבות, ולכך השמטו הגמרא. אבל לת"ח ילפינן דיש לו קדימה לדבר שבקדושה ולגבי ת"ח הוי הקדמת משפט דבר שבקדושה שלא יבטל מלימודו". וכוונתו שרק בדבר שבקדושה יש לכהן קדימות, ואילו קדימה בדין לא שייך בזה דבר שבקדושה. וצ"ע, הרי כל הדברים שנמנו שבהם מקדימים כהן לא בכולם יש דבר שבקדושה, וכי מה שנוטל חלק בראש, או שבורר לו משני חלקים חלק שירצה, האם זה נחשב דבר שבקדושה? נראה לתרץ עפ"י מה שאמרה הגמרא בנדרים (שם) בהמשך דבריו של ר' ישמעאל "וקדשתי לכל דבר שבקדושה, אין הכוונה לדברים ששייך בהם קדושה, אלא כמו שפירש הרא"ש שם "בכל דבר שיראה גדול ומקודש", ומ"מ לדעת התומים אין קדימה לכהן בדין משום שהוא דיברי ריבות ואין בזה דבר גדול ומקודש. ולמעשה לדעת התומים אין נפקא מינה לנו כמו שמסיים שם דבריו שכתב המרדכי בשם ר"ת דבז"ה אין קדושת כהנים דאין בגדיהם עליהם, היינו אין ראוי לבגדיהם. וד' יזכנו לבנין בית המקדש ולכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם.

לענין הלכה:

מקדימין דין ת"ח אפילו בא לבסוף ומצוה להפך בזכותו כפסק השו"ע (ט"ו, א'). ומעמידין ת"ח אחזקתו ומ"ה מהפכין ומפשפשין בדבריו ע"מ שיהה לו זכות בהן ע"פ אמת (סמ"ע סק"ד). וכתב הרמ"א אפילו פתחו בדין אחר, דנין ת"ח תחילה מטעם שלא יתבטל מלימודו. ולא כב"ח דמשיג עליו, אבל קרובו של ת"ח, אם בא לדין וכבר פתחו בדין אין מקדימין אותו, רק אם לא פתחו בדין מקדימין. וכן פסק הגר"א סק"ד. ובנתיבות המשפט (משפט הכהנים) חילק בין ת"ח לקרובו, שאם פתחו בדין, יש קדימה לת"ח מדאורייתא משום עשה דכבוד תורה דוחה, ובלא פתחו בדין רק שבא לפניו תחילה, דין קדימה הוא מדרבנן. אבל קרובו של ת"ח אין דין קדימה רק בלא פתחו בדין שהוא רק מדרבנן ולא בפתחו כבר שהוא מדאורייתא.
והביא עוד חילוק.שבקרובו של ת"ח אין קדימה בפתחו בדין רק אם הת"ח עדיין בחיים. אך אם מת הת"ח יש לקרובו דין קדימה. ואם אין הת"ח עומד בפני ב"ד רק מורשה מטעמו אין לדחות דין שכבר פתחו בו.
ופירוש פתחו בדין משמע מהסמ"ע (סק"ה) שהתחילו לשמוע טענותיהן, וקיי"ל דעשה דת"ח דוחה למעשה "כקטן כגדול תשמעון".

ולענין אם נוהג היום דין ת"ח, כתב הסמ"ע, ונראה שכן סובר גם הש"ך כסמ"ע, שאין היום דין ת"ח, והב"ח חולק והביא ראיה לדבריו בשם תשובת ר"י מטראני שיש בזה"ז דין ת"ח (ע"י ש"ך ס"ק א'), ובנתיבות המשפט הביא דברי הסמ"ע וציין שרבים חולקים וכן עיקר. אולם בפתחי תשובה (סק"א) כתבו שאעפ"י שלדעת הב"ח אין דין זה (היינו קדימת ת"ח) נוהג בזמננו, שאין נוהגים בנו דין ת"ח, מ"מ חיבת התורה והמצוות על כל דיין להשתדל בכל צורבא מרבנן לדונו יפה, וכתב שכן נוטה דעת הש"ך (בסק"א) ועוד אחרונים. כ"כ פירש מהו צורבא מרבנן, היינו בחור חריף ושצריך להקדימו. ובתומים צידד, דאדרבא בדורות אלו חובה עלינו ביותר לסלסל ולרומם הוגי התורה.

ועוד לענין הלכה: פסק השו"ע סעיף ב': היו לפניו דינים הרבה, מקדימין דין היתום לדין אלמנה ודין האלמנה קודם לדין ת"ח. ובכסף משנה כתב וכ"ש שיתום קודם לתלמיד חכם. ודבריו הובאו בסמ"ע (סק"ז) ובפתחי תשובה (סק"ו). וכתב עוד שם בשם הגאון ר' עקיבא איגר שכתב בשם הב"ח שאעפ"י שאשה קודמת לאיש מפני שבושתה מרובה, ת"ח קודם לאשה. כ"כ גם האורים ותומים ונתיבות המשפט (משפט הכהנים) ס"ק ו'. ובתשובות חוות יאיר סי' כ"א (הובאו דבריו בפ"ת) הביא דברי השואל שמה שמקדימין דין יתום ודין אלמנה לת"ח היינו כשהם תובעים, אבל לא אם הם נתבעים, שהקדימה אינה טובה להם. והוא חלק והשיב שזה דברי הבל ולא חילק בין אם תובעים אם נתבעים, מ"מ כל שבאו לדין ומבקשים משפט גם נתבע כתובע דמי, דבכה"ג בעלמא הוי ליה עינוי הדין גם לתובע ולנתבע. וכן כתב בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קמ"ד) לענין קדימת ת"ח, דוקא אם הת"ח תובע, אבל אם הוא נתבע אין להקדימו, דאדרבא כל שמאחרין להוציא מידו טפי עדיף.

ובתשובת הרב משה מרוטנבורג (פ"ת) חחו"מ סי' א' נסתפק אם להקדים דין ששני הבע"ד ת"ח לדין שאחד מבעה"ד ת"ח. (וכדיוק מתוך דברי רש"י שהובאו לעיל מגמ' שבועות). וענה עפ"י מה שחקר החו"י, שאם נאמר שגם לנתבע יש מעלה א"כ טובים השניים מן האחד. אבל אם נאמר שאין מעלה לנתבע כלל א"כ מה לי שניים או אחד, העיקר הוא התובע. ומ"מ הביא ראיות דקדימות אלו שייכים ג"כ בנתבע. וכן לדעת הרמב"ם אין חילוק בין תובע לנתבע משום ביטול תורה דת"ח, מה לי אם הוא תובע, מה לי אם הוא נתבע מ"מ נגרם לו ביטול תורה מפני עמידתו בדין. עוד כתב החו"י שמה שהיתום קודם זאת בתנאי שהוא בעצמו נמצא בבה"ד, אך אם משלח אפוטרופוס, אין לאפוטרופוס דין קדימות, ודחה טענת השואל זאת והשיב שגם חילוק זה אינו, דסתם דין יתום בכל מקום נעשה ע"י אפוטרופוס.

מכל האמור נראה כי יש לדיין לקיים דיני הקדימות עפ"י ההלכה הכתובה, ומ"מ ישתדל לעשות זאת מבלי לפגוע באף אחד, והדיין עיניו בראשו. והאמת השלום אהבו.

האם יש היום דין קדימה בת"ח, הלכה למעשה:

כתב בשו"ת דברי יציב (חלק חו"מ סי ו'): דאעפ"י שאין בימינו דין ת"ח, ואף כי מחזיקים היום ת"ח בימינו בגדר צורבא מרבנן, מ"מ אין לו לומר 'צורבא מרבנן אנא', להעדיפו על חבירו, שא"כ יהיה צריך גם להודיע שהוא ירא חטא יותר מחבירו ע"מ להקדימו מחבירו, ועל זה לא יוכל להעיד כי ד' יראה ללבב. וסיכם דבריו: ולכן לענין מה שנוגע לחבירו להקדימו, לא שייך שהוא יעיד על עצמו שהוא ירא חטא יותר מחבירו. ורק הבי"ד שמחזיקים אותו לת"ח ומכירים אותו כי הוא צורבא מרבנן יש להם רשות להקדים אותו בדין, אבל הוא עצמו אינו יכול לקחת עטרה לעצמו. ורק בזמן התלמוד שהיה דין ת"ח והוא גדול בתורה (עיי' חגיגה ט"ו, ב': מאי דכתיב אל גינת אגוז וכו'… אף תלמיד חכם שסרח אין תורתו נמאסת), מ"מ שייך שיודיע על עצמו שהוא ת"ח גם לגבי אחרים. כך כתבה הגמ' בנדרים (דף ס"ב, א): "אמר רבא – שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תיגראי ברישא". ופירש"י (שם) הטעם משום כבוד תורתו (וכן פי' הר"ן שם). וע"ע בתשובת הרשב"א סי' פ"ד. (כ"כ פסק הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ו סעי' כ"א בסופו: "ומותר לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידיעיה ליה, אם צריך הוא לכך").

אולם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' ס"ט) נשאל אם יש דין קדימה לת"ח אצל רופא, או לקנות בחנות וכיוצא בזה, וכן קדימה בדין. ותחילה חקר, האם קביעת תור לרופא נחשב לקניית זכות, והשיב שאין קנית זכות בקביעת תור, רק שזה מנהג יפה בסדר החברתי. ומ"מ רק כשהרופא מגיע ומתחיל עבודתו, מזמן זה נחשב התור ולא לפני זה. וכל מי שהגיע קודם הרופא אינו קונה זכות בתור. וכמו שנפסק בשו"ע חו"מ (סי' ט"ו, סעי' א') שצריך להקדים ת"ח אפילו בא בסוף, וא"כ משם ראיה שאפילו אם באו זה אחר זה, דיני קדימה המבוארים במשנה ובשו"ע עדיין שרירין וקיימים. ומה שאין מקפידים על שאר דיני קדימויות? משום שאין אנו בקיאים ביחוסי כהונה (עיי' מ"א אור"ח סי' ר"א סק"ד, ובמשנ"ב בס"ק י"ג מוסיף וכותב שמ"מ לכתחילה בודאי יש להזהר בזה). העולה מתוך דבריו, כי יש גם בזה"ז דין קדימת ת"ח בתור לרופא, לחנות, בנק, בדין וכדו', אולם קביעת תור שנוהגים לפני הופעת הרופא הוא רק ענין הנובע מכח תקנה והסכמה ציבורית בשתיקה כהודאה כדי שלא יבואו להתקוטט, ודינו ככל שאר הסכמות ותקנות בסדרי החברה וטובתה, אשר חלים גם כאשר מבחינת ההלכה אין לזה אחיזה וכמובאר בשאר פוסקים. ומוסיף עוד שם, שכל זה לא חל לגבי רופא פרטי המקבל בביתו ובקליניקה הפרטית שלו. עוד הוסיף וכתב שמה שפסק השו"ע שצריך להקדים ת"ח אפילו בא לבסוף, הוא לא אליבא דכ"ע, והרבה מן הפוסקים הראשונים ובראשם רש"י, רמב"ם ותוס' סוברים דלא כן, אלא סוברים שכל הדין שצריך להקדים ת"ח לע"ה הוא דוקא כשבאו בבת אחת. ותירץ לישב מכח ספק ספקא. ספק ראשון: האם יש דין קדימה לת"ח כאשר בא לאחר מכן, כי דין קדימה הוא רק כשבאו בבת אחת. וספק שני: אם יש דין קדימה אפילו כאשר בא לאחר מכן, אבל ספק אם יש דין ת"ח בזה"ז, וס"ס זה יכול לחול גם לגבי קליניקה פרטית. אולם הוא העמיד זאת רק בנוגע

להקדים מי שבא ראשון מאז הופעת הרופא והכנתו לטיפול בחולים לפניו, אבל אם באו בב"א, או שהת"ח בא עם הופעת הרופא אזי נחשבים כולם עפ"י דין כבאו בב"א, ויש על כך להקדים את הת"ח, ואין אפשרות בהסכמה חברתית כח להפקועי זכות הת"ח והמצוה לכבדו משום כבוד תורתו. ורק אם בא הת"ח מאוחר מזמן הופעת הרופא אין להקדימו בתור, והמחכים בתור רוכשים זכותם מכח הס"ס לעיל. אולם בחכם מופלג ובעל מעשים, נראה דיש להקדימו אפילו כשבא מאוחר מהופעת הרופא, והוכיח זאת מברכי יוסף (חו"מ ט"ו, א') שאפילו רש"י והרמב"ם יודו שברבו או ת"ח מופלג וכיוצא בו יש להקדימו אפילו בא לבסוף, ולגבי אלו אין דין ס"ס לגביה אפילו בזה"ז ופוסקים בזה כדעת רוב הפוסקים שיש היום דין ת"ח אפילו בזה"ז, וכנפסק בשו"ע אפילו אם בא לבסוף.

ואגב שיטפא נראה לי להביא דבריו של האגרות משה (אור"ח ח"ב סי' ל"ד, ד"ה: ולכן אמינא) שפסק להקדים ת"ח לכהן לענין צדקה. וחקר, האם קדושת כהן שהיא מעלה כללית מתוקף מעלת הכהונה קודמת למעלת ת"ח שהיא מעלה עצמית הנובעת מעמלו בתורה. והשיב שבכהן ע"ה יש להקדים את הת"ח, אך אם הכהן ג"כ ת"ח, אפילו אינו גדול כמו ת"ח ישראל, אין להקדים ת"ח ישראל על פני ת"ח כהן (עיי"ש שאר תשובתו).