הרה »ג מיכאל צדוק שליט »א,
חבר בית הדין האזורי אשדוד, בוגר בית המדרש « אריאל »

רקע עובדתי:

המאמר שלפנינו הובא להכרעה בבית הדין האזורי אשדוד בפני כבוד הדיינים החשובים: הרה »ג יקותיאל כהן שליט »א – אב »ד, הרה »ג מיכאל צדוק שליט »א – דיין, הרה »ג מרדכי רלב »ג שליט »א – דיין, בפסק הדין שניתן כתב הרה »ג מיכאל צדוק דעתו דעת מיעוט כיד ה’ הטובה עליו ובדבריו יעסוק המאמר, כמובן שבסוף דברינו נביא דעת הרוב כפי שנפסק בבית הדין ע »י הדיינים החשובים הנ »ל.
הדיון נסוב בבני זוג הנשואים בנשואים שניים לבעל 5 ילדים מנישואים ראשונים, לאשה שני ילדים מנישואים ראשונים, לזוג ילדה משותפת.
לטענת הבעל: אשתו איננה עושה כלל את עבודות הבית. האשה צועקת באופן אובססיבי ומקניטה אותו בטענות שונות. בעבר עזב את הבית למספר תקופות בעקבות דרישת אשתו או מיוזמתו בגלל המצב בבית וחזר בעקבות התערבות רבנים שניסו להשכין ביניהם שלום. לאחרונה האשה דורשת שבעלה יפטר את ילדיו מהעסק המשותף והיא תכנס לעבוד שם, האשה הציבה אולטימטום ואף נדרה נדר שאם הבעל לא יעשה זאת היא תתגרש ממנו. בעקבות התנהגות האשה קצה נפשו בה והוא תובע להתגרש ממנה.
לראיה על כך הביא הבעל מכתבים מהרבנים שניסו להשכין בין בני הזוג שלום וכן עדות של הרב עופר על כל האמור, לטענתם מטרת האשה לסחוט כסף מהבעל ואיננה רוצה לחיות עמו.
בדיונים שלאח מכן טען הבעל כי אשתו בגדה בו, ולראיה הביא סרטון בו נראית האשה נכנסת לחדר במלון בקומה ה17 עם גבר זר ושוהה שם בשיעור של יותר מכדי טומאה.
האשה טוענת כי דברי הבעל אינם נכונים וכל מטרתם להכפיש אותה על מנת שיוכל לתבוע גט.
לגבי דבריה שאם הבעל לא יפטר את ילדיו היא תתבע להתגרש ממנו ועניין הנדר שנדרה האשה מכחישה מכל וכל וטוענת שהרבנים נוגעים בעדותם היות והבעל תורם למוסדותיהם.
לגבי טענת הבגידה במלון בתחילה הכחישה האשה את הדברים, לאחר שהובא הסרטון טענה האשה כי אין לה קשר עם האדם הנ »ל היא לא מכירה אותו ורק יודעת ששמו דיוויד וככל הנראה מדובר בחוקר פרטי שנשכר ע »י הבעל כדי להפליל אותה היא אכן נפגשה עמו למטרת עסקים – לצורך השגת חומר מרשיע נגד חצירו של רב אשר לטענתה כתב מכתב לא הוגן נגדה. האשה הביאה עד אחד שאישר שהיא נפגשה אם אותו אדם למטרות עסקיות בלבד. כמו כן טוענת האשה שאם היה כדבריו של הבעל שהיא בגדה בו כיצד יתכן שלא טען זאת בתביעת הגירושין ובדיונים הראשונים.

תוכן המאמר:

א. בירור הסיבה האמיתית לתביעת הגירושין
ב. האם במעשה במלון יש כדי לאסור את האשה על בעלה
ג. חיוב האשה בעשיית מלאכות
ד. טענת שלום בית בנישואין שניים
ה. חיוב מזונות לאשה הדורשת שלום בית
דעת המיעוט של הרה »ג מיכאל צדוק שליט »א

בירור הסיבה האמיתית לתביעת הגירושין
מכתב התביעה של הבעל עולה באופן ברור שהסיבה לתביעת הגירושין היא מחלוקת שנוצרה בינו לבין אשתו בקשר למעמדם של ילדיו מהנישואין הראשונים.
לטענתו אשתו דרשה ממנו לבחור בינה לבין ילדיו ואף תבעה שהיא תכנס לעבוד בעסק של הבעל ושילדיו יעזבו את עבודתם בעסק הנ »ל. ואיימה שאם לא יעשה כן היא תתגרש ממנו. נפשו של הבעל קצה במריבות ובסכסוכים שנוצרו בבית בעקבות דרישות אלו ולכן תבע להתגרש ממנה.
להבנת ביה »ד כתב התביעה הנ »ל משקף באופן נאמן את הסיבה לתביעת הגירושין וכל התביעות והנימוקים שהתווספו לאחר מכן הם נסיונות שווא ליצור עילה לגירושין ואף יש בהם למעט מהבעיה האמיתית שהיא התנהגותה של האשה ויחסה לבעלה בעקבות מערכת היחסים של ועם ילדיו.
מתביעת הבעל ומדברי האשה בדיונים עולה שהאשה אכן חתרה לקבל מעמד והשפעה בחברה של בעלה על חשבון ילדיו, וניצלה את קרבתה לבעל כדי להגשים שאיפה זו כך שהבעל מצא את עצמו במצב בו עליו לבחור בין ילדיו מהנישואין הקודמים לבין אשתו הנוכחית. מצב זה שיצרה האשה גרם להתערערות שלום הבית בין האשה לבעלה.
כדי להשכין שלו »ב ערבו הצדדים מספר רבנים ובפרט את הרב ב. והרב ע. שבסופו של התהליך כתבו מכתבים בהם נאמר שאין תקוה לשלו »ב ושהאשה עצמה נדרה להתגרש מבעלה. יש להעיר שהאשה היא שקשרה בין בעלה לבין הרבנים הנ »ל.
לבית הדין נראה שהאשה נדרה להתגרש והקצינה את ביטוייה כדי לשכנע את בעלה ברצינות כוונותיה מתוך הנחה שזה יגרום לכך שהבעל יעדיף אותה על פני ילדיו ויענה לתביעותיה במוזכרות לעיל, ולא מתוך רצון אמיתי להתגרש מבעלה. הערכה זו של האשה התבררה כשגויה ובסופו של דבר התברר שהיא מתחה את החבל יותר מדי ובעל כאמור העדיף את ילדיו על פניה.
למרות שהתנהגות זו של האשה היא התנהגות פסולה, ואיזו היא אשה כשרה העושה את רצון בעלה, עם כל זאת אם היה מדובר בזיווג ראשון אין בה כדי ליצור עילת גירושין מיידית אלא על ביה »ד להתרות את האשה לעשות את רצון את בעלה.

האם במעשה בבית המלון יש כדי לאסור את האשה על בעלה
בעניין טענת הבעל כי יש לו עילת גירושין בעקבות מעשה הבגידה של אשתו שאירע בבית המלון, ישצלומר בפתח הדברים שביה »ד נדהם ואחזתו פלצה לנוכח ההתוודעותו לתכנית של הבעל בה ניסה להכשיל את אשתו כדי לייצר עילת גירושין.
ובמה דברים אמורים? מאחר וסבר הצד של הבעל כי יש קושי לזכות בחיוב גרושין עפ »י כתב התביעה שהוגש לביה »ד , לכן עפ »י עדות האשה שלא הוכחשה , רקם צד הבעל תכנית וזמם לאסו ר את האשה על בעלה ועי »כ ליצור עילת גירושין.
וכך ספרה האשה: התקשר אלי בחור שהציג את עצמו כדייויד מארה »ב ואמר שמתקשר אלי בקשר לרב ב. אני רציתי לשמוע מה יש לו לומר על הרב ולצורך כך נפגשתי עמו בבית קפה במרינה באשדוד שם הוא סיפר לי שהוא מתעסק בענייני נדל »ן והכיר אדם שהציע לו עסקת תיווך עבור סכום כסף העסקה לא יצאה לפועל ונוצר בין שניהם דו »ד בנוגע לשכר, הרב ב. נבחר לפשר ביניהם והוא קבע שישולם סכום שהיה שלא נראה לו, דיוויד טען שהוא פגוע והציע לשכור בלש שיעקוב אחרי הרב. לאחר מכן אמר לי שהבלש מצא דברים על הרב ושהוא רוצה להראות לי קלטת בבית המלון לשם כך הגעתי לשם ועליתי עמו לחדר ואז הבנתי שלמעשה הכל היה שקר « ונתפר » כדי להכשיל אותי.
נמצא שלפי דברי האשה הבעל רקם תכנית שתגרום לכך שאשתו תתיחד עם גבר זר, עי »כ שינצלו את כעסה על הרב ב. ואת רצונה לפגוע בו היות וכתב מכתב נגדה לבית הדין, וחשב שזה יעזור לו להשיג עילה לגירושין.
בהעל התנגד לדרים אך עם זאת לא סייע לאתר את דיוויד על מנת שיתן עדות, והתנהגות זו מחזקת את גרסת האשה שהפגישה עמו היתה על בסיס עסקי בלבד.
מעשה חמור זה מזכיר את המסופר בגמ’ בגיטין דף נח ע »א באגדות החורבן וז »ל:  » אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה פעם אחת הוצרך רבו ללות אמר לו שגר אשתך אצלי ואלונה שיגר אשתו אצלו שהה עמה שלשה ימים קדם ובא אצלו אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך אמר לו מה אעשה אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה אמר לו כתובתה מרובה אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה עמד זה וגרשה הלך הוא ונשאה כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו בא ועשה עמי בחובך והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן ועל אותה שעה נתחתם גזר דין … »
במעשה זה שיתפה האשה פעולה עם השוליא דנגרי וביימה אתו שנטמאה ונאסרה על בעלה כדי להפטר מבעלה וכאמור החטא החמור שבגינו נחתם גזר דין החורבן היה על עצם השעה בה נתעסקו כדי להסיתו לגרשה … והדמיון לנידון דידן בו ישבו והתעסקו כדי לביים מעשה התייחדות כדי לאסור אשה על בעלה מבהיל ומתועב.
לעצם העניין: עיין ברעק »א סימן צט שתמה מה הפרש יש בין יחוד דעלמא דקיימ »ל אין אוסרים על היחוד לבין נכנסו זה אחר זה והגיפו את הדלתות דלכאורה גם זה רק יחוד?
וכתב בחזו »א (אעה »ז הלכות אישות ליקוטים סי’ א אות ז) לחלק בין כיעור ליחוד, דההיא דכיעור מיירי בשינו מדרך העולם ונכנסו לחורבה או לבית גלמוד שאין בנ »א נכנסים לשם ונעלו אחריהם במנעול שלפי ראות עיני הדיינים מטרת כניסתם היתה לשם מעשה כיעור, אבל ביחוד בבית אין היחוד ככיעור או נכנסה לביתה לצורך ונעלה הדלת מפני הנכנסים שלא ברשות.
הנה כתב החזו »א שהכל תלוי בראות עיני הדיינים ובנידון דידן הדברים מוכיחים שהאשה עלתה לחדר עם אותו דיוויד לצורך עסקי גרידא ולא לצורך עבירה חלילה שהרי כל יוזמת המפגש היתה לצורך עסקי כאשר הצד של הבעל מושך בחוטים ובערמה מנווט את האשה להמשך לייחוד כמסופר לעיל, ולא נראה ביניהם שם מעשה קרבה או חיבה ואין לחשוד אותה על מעשה עבירה, ונקיה היא מכך.

חיוב האשה בעשיית מלאכות
בעניין טענת הבעל כי האשהלא בצעה את מלאכות הבית לא בשלה ולא כבסה וכיו »ב.
נראה כי האשה אינה חייבת לבצע את מלאכות הבית לאור עושרו של הבעל כמובא באהע »ז סי’ פ’ עי »ש.

טענת שלום בית בנישואין שניים
בנידון דידן מדובר בנישואים שניים לשני בני הזוג כמוזכר לעיל.
בשו »ע סי’ קיט סע’ ג נפסק: « אין ראוי לו למהר לשלח את אשתו הראשונה אך שניה אם שנאה ישלחנה. »
ובט »ז סי’ קיט ס »ק ד כתב: יש בזה שתי סברות הפכיות האחת לגרש תיכף עד שלא תתרבה פן ירבה ויפרוץ .. ויש סברא להיפך דלא יגרש מהר דמי יודע שמא תשוב ותתקן מעשיה … וזהו החילוק שבין זיווג ראשון לזיווג שני, דבשני תפוס לשון ראשון שזכרנו, ובזיווג ראשון תפוס לשון שני דהיינו להמתין להמתין מלגרש כי מי יודע שמא תשוב ותנחם ותלמד מדרכו של הקב »ה עמנו ובזה אמרינן שנוי המשלח, אבל בזיווג שני תפוס לשון ראשון למהר לשלחה וע »ז אמר אם שנאה ישלח תיכף … וטעם החילוק כי הראשונה יש תקוה שלבסוף תשמע אליך כי היא מגודלת עמך … והיא חברתך ואשת נעוריך ויש תקוה שתהיה מרוצה עמך בסוף משא »כ בזיווג שני …
ועי »ש בהמשך דבריו שדין זה נכון גם לגבי אשה רעה. ובס »ק ז משוה הט »ז אשה רעה במעשיה לאשה שאינה צנועה.
העולה מדברים אלו של הט »ז שאשה בעלת מריבה והיא אשה רעה במעשיה בזיווג שני אם שנאה ישלחנה, מאחר שאין היא אשת נעורים ולא מגודלת עמו אין תולים תקוה לשינוי התנהגותה של האשה ולא נותנים לה הזדמנות חוזרת.
לכן בנידון דידן למרות שבית הדין התרשם כי השה כנה בתביעתה לשולם בית ומוכנה בכל ליבה להשקיע מאמץ למען מטרה חשובה זו, מאחר והבעל נחוש בדעתו לגרש אותה כי שנאה לאור התנהגותה בעניין עסקיו ולא מוכן בשום אופן לשקול ולנסות מהלך של שלו »ב לכן עפ »י ההלכה אין לביה »ד להזדקק לתביעתה של האשה לשלו »ב למרות שכאמור דבריה כנים אך חיישינן שמאחר ומדובר בזיווג שני לא תצליח לשמור על שלו »ב ולשלוט על רצונה להשתלב בעסקיו של בעלה כפי שכתב הט »ז שמאחר ואינה מגודלת עמו אין תקוה שלבסוף תשמע לו וזאת למרות הצהרותיה ואמרותיה הכנות היום מאחר שבסופו של דבר לא תמוד בכך והגירושין היום הם למעשה על שם סופם הבלתי נמנע.
העולה מכך שתביעתה של האשה לשלו »ב מוגדרת כלא כנה, לא בגלל שלא מאמינים לה שעכשיו אין דבריה כנים אלא מאחר ובזייווג שני לא תולים תקוה בסיכוי לשלום בית.
על האמור יש להוסיף את דברי הגר »ח פלאג’י (שו »ת חיים ושלום ח »ג סי’ קיב) שאם יש מחלוקת בדבר יש לתת קצבה לדבר ואם המתינו יח’ חודש וכבר נלאו לתווך ביניהם ואין להם תקוה ונראה לביה »ד שאין תקוה להשלים ביניהם יפרידו הזוג…. ובנידון דידן הזוג פרודים כבר ד’ שנים

חיוב מזונות לאשה הדורשת שלום בית
למרות האמור לעיל שהתביעה לשלו »ב מוגדרת כלא כנה ביה »ד דחה את תביעתו של הבעל לגירושין ולא ניתן לחייב את האשה לקבל גט ובהעדר עילת גירושין ראויה לא ניתן לגרש את האשה בע »כ.
ואין לומר שמאחר ומחשיבים את תביעתה לשלו »ב כלא כנה כאמור לעיל יש לחייבה בגט ותו לא, כי בית הדין נוכח שלבעל יש אשמה במצב שנוצר לנוכח החלטתו להעדיף את ילדיו מנישואין הראשונים על פני אשתו הנוכחית. דהנה למצב אליו נקלע הבעל כאשר נקרע בין אהבתו לילדיו מנישואיו הראשונים לאהבתו לאשתו הבניה יש לומר בפשטות שהיה עליו לבחור באשתו מאחר וחייב בכבודה ואילו ילדיו חייבים בכבודו ובכבודה והוא לא חייב בכבוד ילדיו. ובמקום להעמיד את ילדיו במקומם הראוי העדיף להפטר מאשתו.
יש לציין עוד שהבעל וא שהכניס את עצמו למצב זה כאשר נשא לאשה את הנתבעת שהיא אשה חכמה דעתנית ושאפתנית והיה עליו לקחת בחשבון את ההשלכות של מהלך זה על ילדיו ועסקיו, וכיום הוא מבקש להחזיר את הגלגל אחורה.
גם לאשה חלק בחורבן ביתה כאמור לעיל ואין טעם לנסיון חוזר בזיווג שני כפי שהתבאר לעיל.
אך לא ניתן להשאיר את הצדדים תלויים בין שמים אורץ ללא פתרון וזה כארבע שנים שהצדדים עגונים.
עיין ספר שורת הדין כרך י עמ’ קכד – קלד כי יש על ביה »ד לפסוק פיצויים לאשה כפי ראות עיני הדיינים כדי לשכנע אותה לקבל את גיטה וכן מנהג בתי הדין.
לכן ביה »ד מחליט כי על הצדדים להתגרש ועל הבעל לשלם לאשתו את כתובתה ואת התוספת ויפצה את אשתו בפיצויים ראויים בדומה למה שבית הדין ראה לנכון להביא את הצדדים להסכמה.
אם הבעל יסרב עשוי ביה »ד לחדש את הדיון בתביעת האשה לקבלת פיצויים.
אם האשה תסרב עשוי ביה »ד לפטור את הבעל ממתן מזונות ולא ייחשב הדבר ככפיית האשה כאמור בפד »ר ז’ עמ’ 113.
בהתייחסות להשגתו של עמיתי הרב רלב »ג שליט »א על דברי, כדי להוציא מכל ספק בהבנת דברי אבאר כי מש »כ « על הצדדים להתגרש » פרושה כי אין תקוה לשלו »ב, ואין הכונה לפסוק חיוב גט וודאי שלא כפיה לגט ולכן הצדדים גם לא מוזמנים לסידור גט ולכן דברינו מתיישבים היטב עם דברי הרשב »ש שצוטטו על ידי עמיתי.
אנם בדרגה זו של החלטה לגירושין רשאי הבעל למנוע מאשתו קבלת מזונות כדי לאלצה לקבל גט כמבואר בפת »ש סי’ עז ס »ק א עפ »י הישועות יעקב שכתב וז »ל: « אמנם אם טען מאיסה היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בע »כ מחמת זה מכל מקום יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין … ובזה יש לסמוך על דעת הרא »ם והרמ »א ששון. וע »ע פד »ר כרך ז עמ’ 113.
לפי האמור לעיל כתבתי דעתי כי יש להפעיל בנידון דידן את מנגנול המזונות לשני הכיוונים כדי להביא את הצדדים לגירושין כאשר מטרת הפיצויים לפי ראות עיני ביה »ד להביא את האשה להסכמה להתגרש. וכפי שכתב בספר שורת הדין המוזכר לעיל.
אמנם אם האשה לא תסכים להתגרש למרות ההטבות הכספיות לפי ראות ביה »ד אזי תפסיד את מזונותיה ויכולה לישב עד שילבין ראשה ואינה חייבת לקבל גט כאמור ומטרת הפיצויים לפייסה להסכים לקבל גט. ואם הבעל לא יסכים לפצות את האשה אזי ביה »ד ישוב וידון בתביעת האשה להגדלת מזונותיה.
וכאמור מתחילה ועד סוף לא עסקינן בחיוב גט אלא רק ביצירת מנגנון שכנוע הלכתי כדי להביא את הצדדים להסכמה להתגרש במקום בו עליהם להתגרש ולשניהם יש חלק ביצירת מצב עגום זה כאמור.
מה שרצה עמיתי להסתמך על דברי הרשב »ש (סי’ תיא) שהביא בשם אורחות חיים כיבמצב מעין נידון דידן יש לחייב מזונות, יש לדחות ולומר כי אדרבא משם סייעתא לדברינו כי כתב שם דמאחר ונהגו העולם שלא לגרש שלא ברצון שניהם לכן מצב המנהג גם חייב במזונותיה עד שתתפייס להתגרש, ואכן כתבנו לחייב פיצויים לפי ראות עיני ביה »ד כדי לפייסה. ומש »כ שם: « עד שתתפייס להתגרש  » י »ל שתלוי בראות עיני ביה »ד ולא בשרירות ליבה דאטו אם תדרוש תרקבא דדינרי נשמע לה? אבל כאמור אם הוא לא ישמע לדברי ביה »ד ויסרב לפצות אותה יתחייב במזונותיה.
וראיה לדבריי כי פיוס האשה הוא לא לפי רצונה אלא לפי ראות עיני ביה »ד יש להביא מהגמ’ גיטין דף ל ע »א « ההוא דאמר להו אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין ליהווי גיטא, אזל פייסה ולא איפייסא אמר רב יוסף מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא. איכא דאמרי אמר רב יוסף מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה הא פייסא ולא איפייסא. »
ומשמע דלא מיבעיא לאיכא דאמרי שביה »ד הוא שבוחןם את אם אכן הבעל פעל לפייסה ודי בכך ולא צריך לתת לאשה תרקבא דדינרי כדי לפייס ומאחר פשעל לפייסה נחשב כפייסה למרות שלא נתפייסה אלא אף לדעה הראשונה בגמ’ כי על הבעל לפייס אשתו אף אם הדבר כרוך במתן תרקבה דדינרי הרי שם כתב תוס’ (ד »ה « מי ») וא »ת וכי יהיב לה נמי תרקבה דדינרי אמאי לא הווי גיטה הא לא איפייסא? ואור »י דאי לא פייסנא לה משמע אי לא אטרח לפייסה בדבר גדול, ואי יהיב לה הרי טרח לפייסה וקיים תנאו אע »פ שלא פייסה. » הרי מפורש לדברי תוס’ כי אם טרח הבעל לפייס את אשתו בדבר גדול גם אם לא התפייסה הווי כפיוס. ובנידון דידן מאחר ולדעת בי »הד נחשב כפיוס הווי כפייסה.
ובהתחייסות למש »כ לסתור את ראייתי מהגמ’ בגיטין דף ל. יש להשיב שהנה עכ »פ בעינן לבהי »ד שיקבע ויפסוק את הבעל עשה דבר גדול כדי לפייסה ועליהם להעריך ולפסוק בכך, וזו כוונתי כי עולה מהגמ’ בגיטין שעל ביה »ד הסמכות לקבוע הפיצוי הראוי שיחשב בכך שהבעל פעל לפייס את האשה.
ובהתייחסות לדברי עמיתי שהט »ז מיישב את דברי הטור שלשיטתו « אשה רעה » היא אשה פרוצה הנה כבר ציינתי לעיל שהט »ז בס »ק ז כתב: « והטור לא הביא רעה בדעותיה כיוון דלא נזכרו בפירוש בגמ’ אלא אשה רעה סתם, ואפשר שלא התכוון אלא לפרוצה ורעה במעשה כנ »ל נכון מאוד. » עכ »ל . הרי מפורש שהשווה אשה פרוצה לרעה במעשיה.
ומש »כ אב »ד כי מאחר ופעולות האשה היו מתוך כונה טובה אין הפעולות הנ »ל שליליות ואינה נתפסת על כך. אחרי מחכ »ת חלוק אני עליו ודעתי כדעת חז »ל כי אשה כשרה עושה רצון בעלה וכוונתם כי האשה צריכה לפעול ולעשות את רצון בעלה הידוע לה וודאי שלא לעשות היפך רצונו גם אם חשובת שזו טובתו, כי כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהם שונות ומה שאחד חושב לטוב השני חושב לרעה ולכן הדגישו חז »ל שאשה כשרה עושה רצון בעלה גם אם חושבת שטועה הבעל ואין זו טובתו, דהרי אם עוש את רצונו כאשר הוא גם רצונה אין בכך גדלות ואין בכך כדי לציין את כשרותה. ולכן בנידון דידן למרות שכוונותיה רצויות אין מעשיה רצויים והיות וגרמה במעשים אלו למריבות היא מוגדרת כאשה רעה במעשיה.

דעת הרוב, הרב מרדכי רלב »ג שליט »א
מצטרף אני להתרשמותו של עמיתי הגר »מ צדוק בנוגע לעובדות המתוארות בנימוקיו, אך חלוק אני על מסקנותיו ההלכתיות.
התרשמות ביה »ד כי רצון האשה להיות שותפה מלאה בניהול עסקיו של הבעל נובע מרצונה האמיתי של האשה בטובת בעלה ומרצונה משלום בית, ולא מתוך מטרה זרה של השתלטות על נכסי בעלה. אלא שכאב לה התנהגותם של ילדי בעלה מנישואיו הראשונים שלהבנתה מטרתם היתה לדאוג לעתידם ולביטחונם האישי עי »כ שכל הנכסים של בעלה יעברו אליהם, ולא דאגו לשלומו בריאותו וטובתו של אביהם. לשם השגת מטרתם זו פעלו ללא לאות לסכסך ולהפריד בינה לבין בעלה מחשש שהיא תיקח חלק מהנכסים שעתידים להגיע אליהם.
ביה »ד לא מצא דופי בהתנהגות האשה, וביה »ד משוכנע שהאשה רוצה בשלום בית באמת ובתמים , וחשבה שבעלה רואה בה אשת חיל ואם מסורה לילדתם המשותפת , ולכן חשבה שהיא יכולה להעמיק את הקשר ביניהם עי »כ שתכנס כשותפה לעסקים של בעלה כמקובל בין בני זוג בזיווג ראשון.
וכמתואר בדברי עמיתי העניינים יצאו מכלל שליטה והגיעו למצב הנוכחי.
השו »ע אבן העזר סי’ עד סע’ י פוסק: « וכן היא שאמר אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד מפני שמריעין לי ומציין לי שומעין לה.  » ומוסיף הרמ »א: « ודוקא שנראה לביה »ד שיש ממש בדבריה שהם מריעין לה וגורמין קטטה בינה לבין בעלה אבל בלא »ה אין שומעים לה דהא המדור אינו שלה רק של בעלה. »
הרי לך שזכות האשה מחייבת את הבעל למרות חיובו בכבוד הוריו לדאוג לכך שלאשתו תהיה רווחה נפשית ושתרגיש שבעלה רוצה בטובתה ועליו מוטל לדאוג לכך שקרוביו לא יציקו לה ואף אם מדובר בכניסת הוריו אל ביתו. וכמאמר הכתוב: « על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו., וחייב בכבודה יותר מבכבודם.
בנידון דידן בעל לא נהג כך והעדיף את ילדיו על פני אשתו. ולכן אני חלוק על מסקנתו של עמיתי כי « התנהגותה האמורה של האשה היא התנהגות פסולה ואשה כשרה עושה רצון בעלה ולא מנסה לכפות את רצונו. » עכ »ל.
יש לציין שעל אף האמור אין כאן משום נקיטת עמדה על עצם תביעתה של האשה להיות שותפה מלאה בעסקים של בעלה, מפני ששאיפה זו סותרת את ההסכם הממוני שנחתם ביניהם עובר לנישואיהם. ונראה שעל הבעל היה לפנות ליועץ נישואין שימצא את הדרך לתת לאשה תחושת בטחון ושתרגיש שאי שיתופה בעסקים הכלכליים של בעלה אינו פוגע במערכת היחסים ביניהם כבני זוג. ולדעתי עדיין לא נסתם הגולל על הצעה זו.
הפועל היוצא ממסקנותיו של עמיתי הם כדלהלן:
א. « ביה »ד מחליט כי על הצדדים להתגרש » משמעות החלטה זו היא הוראה מעשית מחייבת דהיינו חיובה של האשה להתגרש. הנימוק הוא שהיות ומדובר בזיווג שני שבו כאשר הבעל שונא את אשתו אין סיכוי ללו »ב וכדברי הט »ז סי’ קיד ס »ק ד.
ב. את חוב הגירושין תולה עמיתי בתנאי שהבעל ישלם לאשה את הכתובה התוספת ונוסף לכך פיצויים כפי ראות עיני ביה »ד, כאמור בספר שורת הדין כרך י עמ’ קכד – קלד.
ג. אם אחד מהצדדים יסרב לקיים את חלטות ביה »ד יונף עליו שוט המזונות, דהיינו אם הבעל לא יפצה את האשה עשוי ביה »ד לחייב אותו במזונות כפי תביעת האשה, ואם תסרב האשה לקבל גט יפטור ביה »ד את הבעל ממתן מזונות.
במחכ »ת חלוק אני על מסקנותיו ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
א. מהיכי תיתי לחייב את האשה בגט כאשר כנה היא ברצונה בשלו »ב.
ומש »כ בשם הט »ז אינו ממן העניין משני טעמים:
הטעם הראשן הוא שהט »ז בתחילת דבריו מתקשה בחילוק של השו »ע בין זיווג ראשון לזיווג שני, והקשה על דברי השו »ע שאם מצא בה פריצות גם בזיווג ראשון ימהר לשלח. ובהמשך דבריו כתב ליישב  » דמיירי דמצא בה דבר פריצות פעם ראשונה וזהו החילוק שבין זיווג ראשון לשני … שבזיווג ראשון לא ימהר לשלח שמא תשוב ותנחם ותלמד מדרכו של הקב »ה עמנו אבל בזיווג שני ימהר לשלח … וטעם החילוק הראשונה יש תקוה שלבסוף תשמע אליך כי היא מגודלת עמך … ויש תקוה שתהיה מרוצה עמך לבסוף משא »כ בזיווג שני. » עכ »ל הט »ז.
נמצא שהט »ז איירי באשה שנמצא בה דבר פריצות, ולא דמי לנידון דידן שמדובר באשה כשרה הרוצה את טובתו של בעלה, אלא שכוונתה רצויה ממעשיה. ובמקרה זה גם לדעת הט »ז אין לחלק בין זיווג ראשון לזיווג שני.
ומסברא מוכחים דברינו וכי בכל זיווג שני בו ישנא הבעל את אשתו יוכל לשלחה?1 וכי בנות ישראל הפקר הן?!
בהמשך דבריו כתב עמיתי: « עי »ש בט »ז ובהמשך שבריו שדי זה שייך גם באשה רעה בדעותיה ועי’ בט »ז ס »ק ז שמשווה אשה רעה בדעותיה לאשה שאינה צנועה. והעולה מדברים אלו שאשה רעה בדעותיה והיא בעלת מריבה בזיווג שני אם שנאה ישלחנה… »
לאחר עיון מעמיק בדברי הט »ז נראה שהט »ז לא חילק באשה רעה בדעותיה בין זיווג ראשון לזיווג שני, וז »ל הט »ז: « ובזה מתורץ קושיא גדולה במה שמקשה הב »י על הטור שמביא קרא גרש לץ ויצא מדון שבגמ’ סוף גיטין אינו כלל, אלא בגמ’ אחרת ביבמות מביא זה על אשה רעה? ולדידי ניחא שפסוק זה שייך על זיווג שני שצריך למהר הגירושין ע »ד הפסוק פוטר מי ראשית מדון כמו שזכרנו. ומש »כ הטור אבל מצא וכו’ דכתיב גרש לץ וכו’ לא קאי על השניה אלא אפילו על הראשונה ומביא קרא דגרש לץ וכו’ דכולל גם שניהם דבשניהם יש מדון אלא דיש חילוק לבטל את המדון דבראשונה אין למהר לגרש ובנישה יש למהר. » עכ »ל הט »ז.
נמצא שהט »ז כתב ליישב את קושיית הב »י על הטור שהביא את הפסוק « גרש לץ ויצא מדון » על אשה פרוצה. והקשה הב »י שזה סותר את הגמ’ ביבמות שאומרת שהפסוק מדבר על אשה רעה ואת זה מיישב הט »ז שהפסוק מדבר על אשה פרוצה (וזה הפירוש של אשה רעה וכפי שכתבו הב »י והב »ח בדעת הטור). והפסוק מדבר בין על זיווג ראשון בין על זיווג שני.
והסיבה שהטור הביא את הפסוק הנ »ל ולא את הפסוק המובא בגיטין « מצא בה ערוות דבר » מפני שהפסוק גרש לץ וכו’ מדבר גם על זיווג ראשון וגם על זיווג שני אלא שפסוק זה מדבר על אשה שנמצא בה דבר פריצות פעם ראשונה (ואילו הגמ’ בגיטין מדברת על אשה המוחזקת כפרוצה שאז יש מצוה על הבעל לגרש אותה ואין חילוק בזה בין זיווג ראשון לזיווג שני ) ובמקרה זה שנמצא בה דבר פריצות פעם ראשונה קוראה הכתוב « מדון » ונותן עצה טובה לגרשה אלא שבזיווג ראשון יש תקוה שתחזור בה ולכן אין למהר לגרשה משא »כ בזיווג שני. עד כאן תוכן דברי הט »ז.
נמצא לפי האמור שהט »ז לא איירי באשה רעה בדעותיה היינו בעלת מריבה אלא באשה פרוצה, שהרי הט »ז מיישב את דברי הטור ולשיטת הטור אשה רעה הכוונה לאשה פרוצה כמוסבר לעיל.
הבנה זו בגדר אשה רעה מובאת גם בתשב »ץ (ח »ד טור ראשון סי’ נד) דאשה רעה שמצווה לגרשה היינו רעה לשמיים.
דברינו אלו מתיישבים היטב בהמשך דברי הט »ז סס »ק ז וז »ל: « הטור לא הביא רעה בדעותיה כיוון שלא נזכר בפירוש בגמ’ שם אלא אשה רעה סתם, ואפשר שלא התכוון אלא ל]רוצה ורעה במעשיה כנ »ל נכון מאוד » עכ »ל.
וביאור זה בט »ז מוכח בליקוטי חבר בן חיים על הט »ז שהקשה וז »ל : »עיין פרק הבא על יבמתו וצ »ע.  » ויעויין בהגהות מעשה ניסים על השו »ע (מהדורת ראש פינה) שביאר את הקושיא דשם איתא בגמ’ היכי דמי אשה רעה דמקשטא לה תכא וכו’ משמע רעה בדעותיה. (דהיינו שלא כמו הט »ז שכתב שרעה הכוונה רעה במעשיה שהיא אשה פרוצה)
אבל לשיטת השו »ע דאזיל בשיטת הרמב »ם שאשה רעה היא רעה בדעותיה וכה »ג איירי הסוגיא במסכת יבמות, והסוגיא במסכת גיטין איירי באשה פרוצה, אין לחלק באשה הרעה בדעותיה בין זיווג ראשון לזיווג שני.
ויעויין בח »מ (ס »ק ד) ובב »ש (ס »ק ה) שכתבו שאשה רעה היינו בעלת מריבה. ויעויין עוד בערוך השולחן סי’ קיט סע’ ז שביאר הגדרת אשה רעה וז »ל : » וכן אשה רעה לבעלה כגון שמקללת אותו או מצערת אותו שלא לאכול עמו וכיוצא בזה שמקבל צער ממנה גם בזווג ראשון מצוה לגרשה שנאמר [משלי כ »ב] גרש לץ ויצא מדון וקשה אשה רעה כיום סגריר [יבמות ס »ג ב] והוא יום ברד ורוח שנאמר [שם כ »ז] דלף טורד ביום סגריר ואשת מדנים נשתוה . » עכ »ל. היוצא מדבריו שמדובר באשה בעלת מריבה באותה דרגה של מקללת בעלה שבה פסק הרמ »א סי’ קטו סע’ ד שנחשבת כעוברת על דת ומצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון. וכן משמע מסתימת השו »ע סי’ קיט סע’ ד שפסק שמצוה לגרש אשה רעה ולא חילק בין זיווג ראשון לזיווג שני. וכ »כ שם הח »מ והב »ש « אשה רעה בדעותיה וכו’ מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון »
וגם מסברא נראה שאין לחלק בין זיווג ראשון לזיווג שני, דבשלמא באשה פרוצה יש לחלק בין עשתה מעשה פריצות יחידי שהמעשה עצמו נחשב פשיעה ובזיווג שני ימהר לגרשה, אבלבאשה בעלת מריבה מסתבר שאין להחשיבה כבעלת מריבה אם צערה את בעלה פעם אחת דמצוי הדבר שבני זוג מצערים זא »ז מתוך כעם וכיו »ב. אלא ודאי הכוונה לאשה המוחזקת בכך לצער את בעלה אף בזמנים בהם אן הצדקה למעשיה ובכה »ג אין לחלק בין זיווג ראשון לזיווג שני ובשניהם מצוה עליו למהר לגרשה.
הטעם השני לחייב את האשה להתגרש הוא שאפילו אם נניח שבזיווג שני כשהבעל שונא את אשתו מצוה עליו לגרשה עדיין יש לשאול האם דבר זה מחייב את האשה להתגרש? הרי פשוט שאין להשוות את דין הבעל לדין האשה, שהרי הרמ »א פסק בסע’ ו: « רבינו גרשון החרים שלא לגרש אשה שלא דמעתה » וכתב בב »ש ס »ק ו שהרמ »א איירי גם בזיווג שני. מוכח א »כ שגם במקום שיש לבעל זכות לגרש אשתו תיןק ר »ג תקנה לזכות האשה שלא תתגרש בעל כרחה, וכיוון שאין להקיש בין זכות הבעל לדין האשה ואין לגרוע מזכויות האשה בשל זכות הבעל גם לשיטת השו »ע ששאינו פוסק את חרד »ג אין לחייב את האשה לקבל גט בשל זכותו של הבעל לגרש אותה כל עוד לא נמצא בה הדברים המוזכרים בסי’ קטו כעוברת על דת.
ובפרט בנידון דידן ששנאת הבעל את אשתו אינה מוצדקת ותביעתה לשלו »ב כנה ואמיתית.
יתירה מכך נראה שבזמנינו אין לחלק בין אשכנזיים לבני עדות המזרח בעניין האיסור לגרש אשה בעל כרחה היות ומנהג בתי הדין על פי החוק שלא מגרשים אשה בעל כרחה נמצא שהנושא אשה על דעת זה נושאה וכאילו התנו ביניהם.
להלן יובאו דברי הרשב »ש שמנהד זה מחייב את הבעל אף ממון, ובמקרים כמו נידון דידן שהבעל לא יכול לגרש את אשתו הבעל מחוייב במזונותיהה
המסקנה השניה שהסיק עמיתי שיש לחייב את האשה להתגרש בכפוף לקבלת פיצויים כפי ראות עיני ביה »ד.
גם על מסקנה זו אני חלוק. יעויין בספר שורת הדין שעמיתי הביא ממנו ראיה לדבריו ששם איירי באשה שרצתה שלו »ב באמת ובתמים, אלא שלאחר שראתה שאין סיכוי שבעלה יחזור אליה תבעה סכום כסף גדול עבור הסכמתה לגירושין ובמקרה זה פסק הגר »א שרמן שלט »א שהיות והבעל יכול לעמוד בפיצויים כפי שתובעת האשה והיות והיא תובעת שלו »ב באמת אין הוא יכול לעגן אותה ללא הצדקה אם היא מוכנה לקבל את הפיצויים.
אבל ודאי שאין ללמוד מכך שבכל אשה שתובעת שלו »ב ואינה מעוניינת להתגרש שביה »ד יכול לחייב אותה לקבל גט עם פיצויים. אומנם ראוי לעיתים לכנע את האשה להתגרש תמורת קבלת פיצויים אבל א »א לחייב אותה בכך.
המקנה השלישית שהיא איום בשוט המזונות על המסרב לקיים את החלטות ביה »ד.
גם על מסקנה זו אני חלוק שהרי מצאנו בגמ’ שאשה המורדת על בעלה במלאכות הבית או בתשמיש המיטה פטור הבעל ממזונותיה. נמצא שאי קיום חובו תהאשה כלפי בעלה פוטרות את הבעל מקיום חובותיו כלפיה.
מצאנו מרידה כאשר לא מוכנים לקיים חיי נישואין תקינים. לא מצאנו מורדת כאשר לא מסכימים לגירושין ומעוניינים בשלו »ב.
יתירה מזו מה יקרה אם שני הצדדים יסרבו לקיים את החלטת ביה »ד על מי מהצדדים יונף שוט המזונות?
מסקנת הדברים שאין להשתמש בחיוב מזונות כאמצעי לכפיה לקיים את החלטת בית הדין. חיוב מזונות תלוי בשאלה האם האשה מוגדרת כמורדת או לא, ומכיוון שביה »ד מתרשם שהאשה מעוניינת בשלו »ב אין להחשיב כמורדת וזכאית היא למזונותיה.
סעד לדברים אלו נמצא בשו »ת הרשב »ש (סי’ תיא) שמתייחס לארבעה סוגי נשים וז »ל הרשב »ש:  » והרביעית היא שאין בגירושיה לא מצוה ולא עבירה ולא חיוב כפיה, כגון אשתו שניה שאין בה לא ערוה ולא דבר אלא כעין שהקדיחה תבשילו או ששנאה או מצא אחרת נאה הימנה, בזו אין חובה על ב »ד ליזקק לו. שאעפ »י ששנינו בפרק חרש האשה יוצאה לרצונה ושלא ברצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אין הכוונה שב »ד יכריחוה לבא לקבל גיטה, אלא שאם זרק לה גט בחיקה אעפ »י שהיא אינה רוצה להתגרש גירושיו גירושין אעפ »י שלא ברצונה, ובפ »ב דכתובות אמרינן אטו כל מאן דמגרש בבי דינא מגרש. וכבר טעו בזה קצת מגסי הרוח, מחמת שראו בהלכות גירושין בפ »א שכתב הרמב »ם ז »ל שהאשה מתגרשת שלא ברצונה, ואלו עניי הדעת חסרי מוח לא ידעו הפרש בין בעל כרחה ושלא ברצונה לכפיית ב »ד, שאלו אמרה המשנה שהאשה מתגרשת בכפיה שכופין את האשה להתגרש, היה חובה על ב »ד לכופה להתגרש, אבל לא אמרה המשנה אלא שהיא מתגרשת שלא ברצונה, וכן בגמרא אמר רב יצחק בר יוסף דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה פקחת בעל כרחה וכו’, ובעל כרחה ושלא ברצונה אחד הוא, כלומר אעפ »י שאינה חפצה בגירושין, כגון אם זרק לה גיטה, וכגון אותם דרכים המוזכרים בפרק הזורק, או כגון שהחזיק בה עד שמסר לה גיטה והיא צועקת, בזו הוו גירושין, מה שאין כן באיש שאם זרק שלא ברצונו כגון שחשב שאינה אשתו והיא אשתו אינו גט לפי שאינו ברצונו, מה שאין כן באשה כגון שעברו ב »ד וכפוה להתגרש גירושיה גירושין, אי נמי באותן נשים שמצוה לגרשן וכופין אותן להתגרש באלו יוכל להתקיים שלא ברצונה מה שאין באיש שאפילו באותם שכופין לגרש צריך שיאמר רוצה אני מה שאין כן באשה, אבל הב »ד יכפו האשה להתגרש שלא במקום מצוה אין לנו. וכנגדו בקידושי אשה שאם השליך לה קדושיה או נתנם בחיקה אינה מקודשת, לפי שאינה מקודשת אלא ברצונה כדאיתא במסכת קדושין.
וכל זה קורה להם מחמת שאינם יודעים מוצאי ההלכות ולא שמשו תלמידי חכמים, אלא שומעים או מעיינים בחבורים ומוצאים הדברים ואינם יודעים להם שורש. שהרי המשנה הזאת שאמרה שהאשה מתגרשת שלא ברצונה, כשידע אדם איך נשנית ועל מה נשנית, מיד יבין שאין שלא ברצונה בכפיה ממש אלא בלא ידיעתה. שהרי שנינו שם, חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת אם רצה יוציא אם רצה יקיים כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה, פקח שנשא פקחית ונתחרשה אם רצה יוציא ואם רצה יקיים נשטית לא יוציא נתחרש הוא או נשטה הוא לא יוציא עולמית. אמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה האשה שנתחרשה תצא והאיש שנתחרש לא יוציא, אמרו לו אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. והרי הדברים ברורים כבקר הזה שברצונה ושלא לרצונה ר »ל בידיעה ושלא בידיעה, ואין כאן זכר לכפיה כלל. וכן מה שאמר רב יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחית בעל כרחה, כלומר שאין צריך ידיעתה בגירושין, וכן שוטה שאין לה ידיעה מתגרשת דבר תורה. ואעפ »י שבמשמע שלא ברצונה הוא גם כן בעל כרחה, כדאמרינן בפ »ק דגיטין גמרא אחד נשים בעל כרחה הכא גירושין איתיה היינו שנתן הבעל הגט בעל כרחה, אבל שיכפוה בית דין אינו במשמע, שהיכן נמצא כדבר הזה שבמקום שאין בו מצוה ולא חובה שיזקקו בית דין לכפות האשה לבוא לקבל גיטה, אין בזה הלכה ברורה ולא יושר סברא, אבל השכל והדת יחייבו הפך זה. וכמה מעשים אירעו בכאן ודן ככה אדוני אבי מורי הרב ז »ל, וכן דנתי אני בחייו ואחרי מותו, ואני הייתי המוציא הדין לאמתו והמביא אותו אל תכונתו, ושבחני על זה וקלסני עליו הרבה, תנוח נפשו בעדן.
ובהמשך דבריו שם כותב בעניין חיוב מזונות האשה בכה »ג:  » אבל בספר אורחות חיים כתוב, ונהגו העולם שלא לגרש אלא ברצון שניהם, אם כן כיון שנהגו בכך וקיימא לן דכל כי האי גוונא מנהגא מעליתא היא חייב הוא במזונותיה עד שתתפייס להתגרש שזה דבר שבממון הוא, והמנהג [הזה] הוא אם נתברר דינו הוא כתנאי וכל תנאי שבממון קיים, וכבר שנינו הכל כמנהג המדינה … ובנדון הזה אשר באה עליו השאלה, כיון שאין בגירושיה מצוה ולא עבירה, אין בית דין נזקקין לכופה להתגרש, וחייב במזונותיה מטעם המנהג אם נתברר, שהמנהג שבממון מנהג הוא, ומשנה שלימה שנינו הכל כמנהג המדינה כדאיתא בכתובות ובמציעא ובתרא, וחייב ג »כ במזונות אמה שהרי כתב לה עד שתצא בתה במיתה או בגירושין. זהו הנראה לי בזה, ושלום על דייני ישראל הדנים דין אמת לאמיתו. »
הראיה שהביא עמית מהגמ’ בגיטין ל. שפיוס האשה כפי ראות עיני ביה »ד אינה ראיה. הגמ’ שם איירי במי שהתנה שאם לא יפייס את אשתו עד ל’ יום יחול הגט ועל זה אמר תוס’ את דבריו שאם פייס בדבר גדול גם אם לא התפייסה הווי קיום התנאי. היות ובזה אומדים את דעתו במה שהתנה אבל בנידון דידן שאין הדבר מכח תנאי שהבעל התנה אלא מכח המנהג כפי דברי הרשב »ש לא די במה שיתאמץ לפייס את אשתו אלא בעינן ריצוי של האשה בפועל.
לאור האמור ביה »ד מחליט לדחות את תביעת הבעל לגירושין, על המזכיורת לקבוע מועד לדיון בנושא מזונות האשה.

הרב יקותיאל כהן שליט »א, אב »ד
אשה שאין לה כוונות רעות כנגד בעלה אינה מוגדרת כאשה רעה ואין לפסוק כל חיוב לגרשה או לאלץ אותה לקבל גירושין וזאת גם באשה שניה שחל עליה חרד »ג או שבועה כנהוג בכתובות הספרדיות. ולכן דעתי כדעת הרב רלב »ג שאין לחייב את האשה להתגרש. מצטרף אני לדבריו של הרב צדוק ומביע את שאט הנפש מהנסיון הנואל של בעל להטמין מלכודת לאשתו לביים בגידה.