הרה »ג יגאל ספירה שליט »א,
ר »מ, מחלקת דיינות « בית-אריאל »

שאלה:

פעמים רבות מערכת היחסים של בני הזוג מושפעת מהתערבות קרובי המשפחה של אחד הצדדים, ובמקרים רבים אף התערער שלום הבית, מויכוחים על בקורי בית ההדדיים של בני המשפחה. ומן הנכון לברר את שורת הדין בזה, אם יש יכולת ביד אחד מבני הזוג למנוע או לצמצמם ביקורים הדדיים של קרובי המשפחה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

תשובה:

מניעת ביקורים בבית הזוג
א. כתב הרמב »ם : « האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל. ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה. שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו. »
מדברי הרמב »ם עולה, שיש הבדל מהותי בין הבעל לאשה, שהבעל יכול למנוע ביקורי משפחת האשה גם באופן שאין לו טענה כלפי קרוביה, לעומת זאת האשה יכולה למנוע ביקורי משפחת הבעל, רק באופן שיש לה טענה שהם מריעין לה ומצירין לה.
והטעם שיפה כח הבעל מכח האשה, כתב המ »מ לפי שהמדור הוא של הבעל ואין כופין את האדם שיכנסו אחרים לביתו. לעומת האשה שאין המדור שלה אינה יכולה למנוע אלא בטענה.
אמנם יש לדקדק בלשון הרמב »ם שכתב « ואם באה מחמת טענה שומעין לה שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו », והרי אין זה רשות שלה והיה לו לומר שומעין לה מפני שמריעין לה, וכבר עמד על זה הפרישה , וביאר דברי הרמב »ם, שכשם שאין כופין את האדם שיבואו אחרים לרשותו, הכי נמי שומעין לה הואיל ויש לה רשות לגור שם לעניין זה נקרא רשותה שאחרים לא יכנסו שם.
ב. איברא דבטור השמיט את מ »ש הר »מ, « מפני שמריעין » וכו’ וז »ל: « וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אביך ואמך ואחיותיך שומעין לה, שאין כופין האדם שיבואו אחרים ברשותו. »
וביאר במשכנות הרועים (הוב »ד באוצה »פ ) שבדוקא השמיט הטור טענה זו, דס »ל שרק בטוענת איני שוכנת עמהם בחצר אחד שיש הפסד לבעל למצוא לה מדור במקום אחר צריכה טענה שמריעין לה, אבל בטוענת לא יכנסו אצלי שאין הפסד לבעל אינה צריכה טענה.
אולם בפרישה כתב שהגירסא הנכונה בטור בטוענת מפני שמריעין לי וכלשון הרמב »ם. וכן פסק בשו »ע שזכות האשה למנוע כניסת קרובי בעלה דוקא בבאה מחמת טענה.
ובמהות הטענה של האשה כתב בדבר משה שמדברי הרמב »ן מוכח שצריך שתי טענות גם מריעים לה וגם גורמים קטטה בינה ובין בעלה . אבל מדברי הרי »ף ועוד מוכח, שדי בכך שמריעין לה ואינה צריכה לטעון את שתי הטענות. וכן משמע מלשון הרמב »ם והשו »ע שנקטו לשון: « שמריעין לי ». וכן הכריעו בפד »ר .

ביקורי עראי
ג. והשתא הבוא נבוא לדון היכא שבאים קרוביו לביקור עראי גרידא.
הנה, מלשון הרמב »ם ושו »ע שכתבו « האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי » וכו’ משמע שהבעל יכול למנוע ביקורי עראי, וגם אם באותה שעה הבעל אינו נמצא בביתו מכל מקום יכול לעכב, כיוון שהמדור שלו.
אמנם באשה הבאה מחמת טענה, יש לכאורה סתירה בדברי הרמב »ם, שברישא כתב הרמב »ם: « אין רצוני שיכנסו אצלי » ומשמע שיכולה למנוע אף ביקורי עראי, אבל ממ »ש בסיפא: « ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת וכו’ שומעין לה שאין כופין את האדם שישבו אחרים ברשותו », משמע דמיירי במגורים קבועים בחצר אחת.
לדעת משכנות הרועים הנ »ל האשה יכולה לעכב ביקורי עראי אף ללא טענה, אבל מגורים בחצר משותפת צריכה טענה. אמנם ממש »כ הגר »א , שמקורו של הרמב »ם הוא, מדגרסי’ בכתובות קג. « אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים, זנין אותה והיא בבית אביה », משמע שרק מגורים משותפים ניתן למנוע שהרי שם איירי שהיא אינה רוצה לגור עם הילדים של בעלה. ומלשון הפרישה שכתב « שומעין לה שלא יכנסו אחרים אצלה או שיכנו עמה בחצר » משמע שיכולה למנוע הן ביקורי ארעי והן מגורים בחצר משותפת .

הוכחת הטענה
ד. והנה אם צריכה להוכיח טענתה, איכא בזה פלוגתא, שהרב המגיד כתב ז »ל: « ודוקא שנראה לבי »ד שיש ממש בדבריה שהם מריעין לה וגורמים קטטה בינה לבעלה, אבל בלא »ה אין שומעין לה ». וכן פסק הרמ »א.
אמנם בספר בית מאיר דייק מלשון הרמב »ם שכתב: « אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך » שדוקא אמו ואחותו שהם מהנשים השונאות אותה לכך נאמנת בטענתה אף ללא הוכחה, אבל הטור והשו »ע שכתבו: « אין רצוני שיבואו אביך ואמך אחיך ואחיותיך » מפני שהם סוברים כשיטת המ »מ שהביא הרמ »א שבכל עניין צריכה להוכיח את טענתה. ובסוף דבריו כתב ומכל מקום מסתבר דעת הרמב »ם שעל אמו ואחותו נאמנת אף ללא הוכחת הטענה.
ובמהות ההוכחה כתב הרמ »א: « ונוהגים להושיב עמהם איש או אשה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר ע »י מי נתגלגל הריב והקטטה. » ומשמע שא »צ עדות גמורה ובירור קל סגי. ולכאורה הרמ »א פסק כן לשיטתו, שיש תקנת הקדמונים שאפילו אשה קרוב וקטן נאמנים בענייני קטטה, ובכל דבר שאין רגילים להיות עדים מזומנים, כגון עזרת נשים בבית הכנסת שאין אנשים מצויים.
אמנם בב »י כתב שאין מקבלים עדות נשים אף במקומות שאין אנשים מצויים. ולשיטתו נראה שאף בנידון דידן צריך עדות של שני עדים כשרים. אולם בנדון בעל הטוען שאשתו אינה עושה מלאכות בבית, והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן, פסק בשו »ע שמושיבים אשה ביניהם או שכנים, אלמא שגם לדעת השו »ע במקום קטטה סומכים על בירור קל. ולכאורה דבריו סותרים למה שכתב בב »י בחו »מ שאין סומכים על עדות נשים בענייני קטטות. ויש לישב, דהתם מיירי שעל פי עדות האשה אנו פוסקים דין ממוני כגון מי חבל במי או למי שייך הכסא בעזרת נשים, אבל הכא אין זה עדות ממון ישירה, אלא רק בירור אם עושה מלאכות הבית, או מי גורם לקטטה, ובזה סומכים על עדות פסולים.

דירה הרשומה ע »ש שני בני הזוג.
ה. איברא דבזמנינו שבד »כ הבית נרכש ע »י הורי בני הזוג, ונרשם ע »ש הבעל והאשה, א »כ היה מקום לומר שבכגון זה יפה כח האשה ככח הבעל, לענין טענת הרחקת קרובים, ול »ד למ »ש הפוסקים דכח הבעל יפה מכח האשה. וליתא, דהא חלק האשה מוגדר כנכסי מלוג שהגוף שלה והבעל אוכל פירות, וזכות השימוש בדירה הוא בגדר פירות ושייך לבעל. ולכן גם באופן זה יפה כח הבעל מכח האשה.
ועדיין יש לדון באופן שהדירה נקנתה מכספו של הבעל ורשם את הדירה על שם שניהם שדינו (לרוב הפוסקים האחרונים) כאילו נתן לה את החצי במתנה, ופסק בשו »ע שאם הבעל נתן מתנה לאשתו אין לו פירות, וא »כ לכאורה הבעל והאשה מוגדרים כשותפים בדירה וכוחם שווה, ואין יתרון להבעל על האשה בעניין הרחקת קרובי משפחה. אבל כבר העלו בפסקי דין רבניים , שאף שלבעל אין פירות, אבל פירי פירות יש לו, וכל זמן שהאשה לא מחליפה את הפירות בדבר שיש לו פירות, יש לו זכות בפירות עצמם, וחזר הדין להיות כנכסי מלוג.

מניעת ביקורים בבית ההורים
ו. ולאידך גיסא, יש לדון, אם יכול אחד מהצדדים למנוע את בן הזוג מלבקר הוא את הוריו. והנה כתב הרמב »ם « אחד האיש ואחד האשה חייבים במורא וכבוד, אלא שהאיש יש בידו לעשות והאשה אין בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה ». ולפיכך רשאי הבעל למנוע מאשתו לבקר אצל הוריה ולטרוח עבורם אם זה בא על חשבון המלאכות שהיא חייבת לעשות לבעלה.
גם בשעה שאין הבעל צריך לה מכל מקום רשאי לצמצם את הביקורים בבית הוריה וכפי שכתב הרמב »ם « שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבא. אבל גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד פעם בחוץ ופעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם או פעמיים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה. » וכן פסק בשו »ע וז »ל: « ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותלך לבית אביה פעם אחת בחודש ובכל רגל. »
ונראה שהאשה אינה יכולה למנוע או לצמצם ביקורי בעלה בבית הוריו אף בבאה מחמת טענה. וכן נראה מלשון הרמב »ם שכתב: « וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך וכו’ מפני שמריעין לי וכו’ שומעין לה , שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו. » שמעינן, שמחמת טענה יכולה למנוע כניסת קרוביו לרשותה, אבל אינה יכולה למנוע ביקורי בעלה אצל הוריו. ומכל מקום נראה שאין יכול לכופה לבא עמו להוריו, אם טוענת שגורמים קטטה, כשם שיכולה בהאי טענה למנוע כניסת קרוביו אצלה.

מנהג והנהגה.
ז. ולענין דינא נראה עפ »י המבואר בשו »ת שואל ונשאל שכתב, וז »ל: « במקום שנהגו שאשה הולכת לבית הוריה לעיתים תכופות כל הנושא אשה על דעת מנהג העיר הוא נושא », עכ »ד. וא »כ בזמנינו שהמנהג המקובל הוא שהאשה יוצאת מחוץ לביתה לצורך עבודתה, וכן מבקרת אצל הוריה או חברותיה, א »כ אין הבעל יכול לצמצם אלא אם כן זה בא על חשבון מלאכות הבית שחייבת לעשות לבעלה.
לפי זה אף אנו נענה ונאמר, שאף לעניין ביקורי קרובי משפחתה בביתו אין הבעל יכול למנוע, ללא טענת קטטה, היות והמנהג המקובל שהקרובים מבקרים אצל בני הזוג, ואע »פ שהמדור שלו, וכמבואר, מכל מקום על דעת כן נשאה ואינו יכול למנוע כניסת קרוביה בביתו.
ואצ »ל, שכל האמור לעיל הוא מצד שורת הדין, אבל כבר אחז »ל, לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על ד »ת. ואדרבה, שומה על כל אחד מבני הזוג, (ובכלל זה ההורים), לעשות ככל היכולת, להתאמץ ולוותר, כדי לשמר ולבסס את שלום הבית, וגדול השלום. ומכל מקום ראוי שבני הזוג, בפרט בשנים הראשונות, ימעטו בביקורים ויעסקו בבנין התא המשפחתי, וכבר נאמר « על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ».

כלל העולה:
אין האשה יכולה למנוע או לצמצם ביקור קרובי משפחה, והוא הדין שאין הבעל יכול למנוע או לצמצם ביקור קרובי משפחה, ובלבד שזה לא בא על חשבון עשיית מלאכותיה לבעלה. והוא הדין לעניין להתארח בשבתות אצל ההורים שכל הנושא אשה על דעת המנהג נשאה, והמנהג הוא, שרגילים לבקר. אולם אם קרובי המשפחה גורמים לקטטה בין בני הזוג יש יכולת ביד הבעל או האשה למנוע ביקורים, ובשעת הצורך יבקרו הבעל אצל הוריו והאשה אצל הוריה. ומכל מקום משום שלום בית יש לפשר ולוותר עד כמה שאפשר, והאמת והשלום אהבו.