הרב יעקב ורהפטיג

ראשי פרקים

א. ארבעת איסורי « לא תחנם »
ב. איסורי לא « תחנם » – מן התורה או מדרבנן
ג. לא ל »חון » (חמלה, הצלה וריפוי)
על אלו גויים חל האיסור
ד. לא תתן להם חנייה בקרקע
1. על אלו גויים חל האיסור
2. היכן חל האיסור
3. יוצאים מכלל האיסור
4. הגדרת האיסור
5. הבעיות המתעוררות בימינו.

1. החזרת שטחים
2. קבירת גוי בא »י
3. השכרת דירות
ה. לא תתן להם חן
1. על אלו גויים חל האיסור
2. הגדרת האיסור
3. יוצאים מכלל האיסור
ו. מתנת חנם
1. על אלו גויים חל האיסור
2. יוצאים מכלל האיסור
3. הגדרת האיסור
4. הבעיות המתעוררות בימנו

א. ארבעת איסורי « לא תחנם »
עם חידוש עצמאותנו, הקמת מדינת ישראל והתחדשות שלטון יהודי, נתקלים אנו למעשה בדין « לא תחנם », אשר מתייחס ליחסי עם ישראל עם האומות. מובנו של מושג זה ידוע בצורה כללית ולא תמיד בצורה הנכונה והמדוייקת.

אי לכך ברצוני לברר דין זה, מקורו, מהותו, אל מי הוא מתייחס ומתי הוא חל. אחרוני זמננו
-194-
דנו במושג זה בהרחבה רבה בקשר לבעית שביעית והיתר המכירה עם התחדשות העבודה החקלאית באה »ק. אולם מושג זה של « לא תחנם » כולל בנוסף לאיסור מכירת קרקע שלשה איסורים נוספים. ובארבעת איסור « לא תחנם » ברצוני לנגוע. אתמקד בשאלות המהותיית הנ »ל ולא בפרטי הדינים.

כתוב בתורה 1 « ונתנם ה’ אלקיך לפניך והכיתם… לא תכרות להם ברית ולא תחנם ». ודרשו חז »ל 2 « תניא נמי הכי לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, דבר אחר לא תחנם לא תתן להם חן, דבר אחר לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ».

וז »ל רבינו בחיי על התורה 3 « ולא תחנם, מלה זו דרשו חז »ל על פנים רבים, מלשון חן, ומלשון חניה, ומלשון חנם. מלבד פשוטו שהוא לשון חנינה, כאילו אמר: לא תחון אותם, והוא שדרשו במסכת ע »ז 2. לא תחנם, לא תתן להם חן, אסור לו לאדם שיאמר: כמה נאה גוי זה שנאמר לא תחנם, קרי ביה לא תחנם החי »ת בחיריק. ועוד דרשו בו, לא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע שאסור למכור להם קרקע בארץ ישראל שזה יהיה סיבה שיתישבו שם, והתורה אמרה: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי 3, קרי ביה לא תחנם התי »ו בפתח והחי »ת בשוא ופתח. ועוד דרשו בו, לא תחנם. לא תתן להם מתנת חנם, קרי ביה לא תחנם, החי »ת בפתח והנו »ן בדגש.

ולמדנו מכאן כמה גדול כח התורה שהיא נדרשת לכמה טעמים עד שאפילו תיבה אחת היא מתפרשת לכמה ענינים לפי הנקוד, ובהתנועע הנקוד תתנועע התיבה, כי האותיות הן הגוף והנקוד הוא הנפש… » 4.

מצינו ב »לא תחנם » ארבעה איסורים.

1 לא לחון אותם (והוא פשוטו דקרא 5).

2. לא תתן להם חנייה בקרקע.

3. לא תתן להם חן.

4. לא תתן להם מתנת חנם.

ב. איסורי לא « תחנם » – מן התורה או מדרבנן
האם איסורים אלו, כלם או חלקם, הם מהתורה או מדרבנן והפס’ הוא אסמכתא בעלמא. מפשט הגמ’ 6 נראה לכאורה שאיסורים אלו איסורי תורה הם. במשנה 7 מובאת מחלוקת: « אין מוכרים להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ, ר’ יהודה אומר מוכר הוא על מנת
-195-
לקוץ ». ובגמ’ שם « מנה »מ, אמר רבי יוסי בר חנינא דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, האי לא תחנם מבעי ליה וכו »‘, והגמ’ מביאה הלמודים האחרים דחן ומתנת חנם, ומסיקה, « שמע מינה כלהו, תניא נמי הכי וכו »‘. ובמשנה הבאה 8 « אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות וכו »‘. ובגמ’ שם « בסוריא משכירין בתים וכו’ מאי שנא מכירה דלא משום מכירה דארץ ישראל, אי הכי משכירות נמי נגזור, היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה… ».

ומשמע מפשט סוגית הגמ’ דאיסור « לא תחנם » למכירת קרקע איסור תורה הוא ואילו שכירות גזירה מדרבנן היא אטו מכירה, דאי איסור מכירה מדרבנן הוא מה שייך גזירה אטו דרבנן? וכן מדברי הגמ’ « מנה »מ » ו »מבעי ליה » והבאת הלמודים דחן ומתנת חנם דכלם במשמע, נראה דאף אלו איסורי תורה הם.

לעומת זאת נראה דיש לדון דהאיסור רק מדרבנן הוא. במלכים א’ 9 « חירם מלך צר נשא את שלמה בעצי ארזים ובעצי ברושים ובזהב לכל חפצו, אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל ».

ובדברי הימים ב’ 10 כתוב « והערים אשר נתן חירם לשלמה בנה שלמה אותם ויושב שם את בני ישראל ». והסבירו המפרשים שאחר שנתן חירם ערים לשלמה, החזיר לו שלמה כגמולו עשרים עיר בארץ הגליל. ולכאורה משמע דאין איסור לא תחנם מה »ת, דאחרת כיצד נתן שלמה הערים הנ »ל לחירם? אמנם כבר עמדו המפרשים על קושיא זו. ביניהם האברבנאל 11 המאריך להוכיח שלא נתן שלמה את אלו הערים לשלטון חירם רק נתן לו פירות הערים או שעבדיו הוא יעבדום ליקח מהם חיטים ושמן, יעויי »ש. וכן במלאכת הקודש 10 כתב כן, דמסר לו הקרקע לפירותיה, וס »ל כמ »ד דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וממילא אין כאן חני’ בקרקע ואין איסור לא תחנם 12.

בגיטין 13 במשנה « המוכר את שדהו לעכו »ם לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תקון העולם ». רש »י – קנסוהו שלא למכור קרקע בא »י לגוי שגם אם מכר יטרח ויקח ממנו פירות ביוקר ומביאם לירושלים. ובגמ’ הסבירו המשנה, דבתחלה תקנו לא להביא בכורים כיון שראו שמי שאין לו מוכר קרקע לעכו »ם וסובר שעדיין בקדושתה קאי דהא מביא בכורים, ולכן תקנו לא להביא בכורים ויסבור דיענש בדבר. אולם כיון שראו שיש סכנה שלא יחזרו ויפדום חזרו ותקנו להביא בכורים כדי שיטרח ויפדם.

ומהנ »ל לכאורה מפורש שאין איסור בעצם מכירת הקרקע לעכו »ם, דאחרת לא היה צריך לקונסו כדברי רש »י, דהא זה איסור תורה בפ »ע, ולא היינו זקוקים לתקנות שימנעו מכירת קרקע
-196-
לגוי. רק נראה דאיסור לא תחנם מדרבנן הוא, ובזמן משנה זו עדיין לא נאסרה המכירה, והוצרכו לתקנה מיוחדת 14.

נבדוק כיצד התייחסו מוני המצוות והפוסקים לאסורי לא תחנם, אם הם מה »ת או אסמכתא.

1. הרס »ג בספר המצוות 15 כתב « גוייהם מכרות למו ברית ובהתחתן בהם הזהרו… ». וכבר עמד בזה הגר »י פערלא בפירושו לרס »ג 16, מדוע השמיט הרס »ג ג’ לאוין, « לא תחיה כל נשמה » « לא ישבי בארצך » ו »לא תחנם., שהם מפורשים בתורה ומנאום מוני המצוות.

ומחדש הגר »י פערלא דהרס »ג ס »ל ד »לא תכרת להם ברית » הוא לאו כללי שכולל כל אלו האזהרות דלא תחיה וכו’. וה »לא תחנם » הוא אזהרה שלא לרחם על ז’ העממין אלא להרגם וכפשט הפס’ שהרי כל הפרשה שם עוסקת בז’ עממין. ונכלל בלאו הכללי שלא לכרות עמם ברית. והדרשות שדרשו חז »ל מפס’ זה הם אסמכתא בעלמא. 17
א »כ לדברי הגר »י פערלא סובר הרס »ג דכל אלו האיסורים הנלמדים מ »לא תחנם », חוץ מהאיסוו. שלא לחון דהיינו לא לרחם עליהם, אינם רק אסמכתא ואסורים מדרבנן 18.

-197-
2. הרמב »ם בספר המצוות 19 כתב « האזהרה שהזהרנו מלחמול על עובדי עבודה זרה ומלשבח שום דבר מכל מה שמיחד להם, והוא אמרו יתעלה « ולא תחנם », ובא בקבלה לא תתן להם חן, ואפילו אדם מעובדי ע »ז שצורתו נאה, אסור לנו לומר זה נאה בצורתו או זה יפה פנים כמו שנתבאר בגמרא דילן. ובגמרא עבודה זרה ירושלמי אמרו לא תתן להם חן, בלא תעשה » 20. וכן ברמב »ם שם 21 « הזהירנו מהושיב עובדי ע »ז בארצנו כדי שלא נלמוד כפירותם, באומרו לא ישבו בארצכם פן יחטיאו וכו’… ובבאור אמרו לנו הפירוש, לא תתן להם חניה בקרקע ».

ובהל’ ע »ז (פ »י) כתב « אין כורתים ברית לשבעה עממין… ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם. לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו… מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו »ם אפילו בשכר… אין מוסרים להם בתים ושדות בארץ ישראל.. ומפני מה אין מוכרין להם שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע… וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עכו »ם זה בצורתו… שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, לנכרי במכירה ולא בנתינה ».

והנה בדברי הרמב »ם מצינו שלמד מ »לא תחנם », לא לחמול, חן וחניה בקרקע, ואילו מתנת חנם הזכיר מ »או מכור לנכרי ». ואף גבי חניה בקרקע בסה »מ הביא מ »לא ישבו בארצך ».

בפשטות אפשר לומר שבאמת סובר הרמב »ם שכל איסורים אלו הם מהתורה ומ »לא תחנם », אולם הפס’ המפורש מדבר על חמלה וחן. (והבין הרמב »ם ש »תחנם » משמעו הפשוט כולל גם « חן » וכהסבר ה »קבלה ».) ושאר האיסורים דרשות הם, ולכן בהתאם לדרכו בסה »מ (בשרש השני) הביא רק המפורש בתורה. ולכן גבי חניה בקרקע הביא המפורש שהוא « לא ישבו בארצך », וביד החזקה הביא שאר הלמודים שהם מה »ת אך מדרש ואף מתנת חנם נאסרת מ »לא תחנם », אלא כיון שהגמ’ 22 הביאה דתליא בפלוגתא דר »מ ור »י והם דנו בפס’ « או מכור לנכרי » 23 הביא הרמב »ם פס’ זה ולא הדרש מ »לא תחנם » 24. נראה שכן למדו ברמב »ם רוב מפרשיו ולכן לא העירו כלום על דבריו. ובמבי »ט בקרית ספר מפורש שאיסורים אלו מה »ת 25.

אולם ב »משמרת המצוות » 26 למד ברמב »ם שהאיסור מה »ת הוא לחמול על ז’ עממין, ושאר
-198-
הדרשות, ולשאר אומות העולם, הם על דרך הדרש בלבד 27.

וכן הגר »י פערלא 28 למד ברמב »ם דעיקר קרא לחן נאמר, ומתנת חנם מ »או מכור לנכרי » וכמבואר בדבריו 29, והדרש מלא תחנם הוא אסמכתא.

לגבי איסור מכירה נסתפק הגר »י פערלא האם סבר הרמב »ם שהדרש מ »לא תחנם » אסמכתא הוא, ולומד שהאיסור הוא מ »לא ישבו בארצך » כמבואר בסה »מ ובהל’ עז’ (פ »י), או שבזה סבר שאין זו אסמכתא אלא למוד מה »ת 30.

3. בחנוך 31 הביא « שלא נחמול על עכו »ם… ולא יהא מעלה חן בעינינו… בא הפירוש על זה לא תתן להם חן בענין שאמרנו, ויש מרבותינו שלמדו מ »לא תחנם » לא תתן להם מתנת חנם, והכל שרש א’. » והנה במצוה זו לא הזכיר ענין חניה בקרקע והזכירה במקום אחר 32 בקשר « ללא ישבו בארצך ». ובמנחת חנוך שם כתב דדין זה דמכירת בתים וכדו’ היינו מלאו דלא תחנם כמבואר ברמב »ם. 33 וכך כתב המשנה למלך 34 דאיסור מכירה מלא תחנם הוא, דאיסור לא ישבו בארצך לדעת רש »י 35 ועוד אינו נוהג כי אם בז’ עממין. משא »כ איסור מכירה הנלמד מ »לא תחנם » היינו בכל האומות לדעתו, וע »כ אמנם כתב זה החינוך במצוה זו של « לא ישבו בארצך ». אולם מקור האיסור הוא מ »לא תחנם ». עכ »פ בפשטות למד החנוך, איסורים אלו כאיסורי תורה.

4. הסמ »ג 36 כתב « שלא ליתן לגוי חנייה בקרקע ארץ ישראל שנאמר לא תחנם… שלשה דברים דרשו רבותינו ממקרא זה, לשון חנייה כאשר ביארנו, ולשון חן שאסור לומר כמה נאה גוי זה.. ולשון חנינה, לכך אמר עליהם במסכת ע »ז לא מעלין אותם מן הבור ולא מורידין. ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בשבעה האומות האמורי הכנעני וגו’. »
ולכאורה השמיט איסור מתנת חנם שהובא בגמ’ והביא במקומו ענין חנינה. והמהרש »ל בבאוריו של הסמ »ג עומד על קושי זה, וסובר דודאי סבר הסמ »ג איסור מתנת חנם אך רצה להוסיף על כך דאף היכא דאין איסור כזה, כגון שיש לו הנאה מהדבר, עדיין יש אסור חנינה, יעויין שם. ושוב ס »ל לסמ »ג דאיסורים אלו איסורי תורה הם.

וכן נראה משאר הפוסקים שהביאו דרשות הגמ’ בלא להעיר ע »כ, דסברו דמהתורה הם. כך
-199-
י »ל על הרי »ף 37, הרא »ש 38, המאירי 39 ועוד. וכך נראה מהט »ז 40.

וכן באחרוני זמננו התייחסו לאסורים אלו מה »ת, הנלמדים מ »לא תחנם » 41.

נשוב כעת לדון בארבעת איסורי לא תחנם.

ג. לא ל »חון » (חמלה, הצלה וריפוי)
באיסור זה ישנם כמה פרטים.

1. לא לחמול על ז’ האומות אלא להורגם, והוא פשט הפס’, תרגומו והקשרו בתורה. כך לומד הגר »י פערלא ברס »ג שם, שזהו האסור ב »לא תחנם ». וכך מפורש בסמ »ג שם, « …ועיקר פשוטו, לא תרחם עליהם אלא תהרגם, ומדבר בשבעה האומות באמורי והכנעני וגו »‘, ואלו הז’ אומות כבר אבד זכרם כדברי הרמב »ם 42.

2. « אין מעלין ». ברמב »ם 43, « אין כורתים ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו »ם.,. אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה אחד מהם אבד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו, אבל לאבדו בידים או לדחפו לבור וכיוצא בו אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה, במה דברים אמורים בשבעה עממין אבל וכו »‘. וכן פסק המחבר בשו »ע 44.

פשטות האיסור הוא הצלת עכו »ם ממיתה, אבל בהא באין מורידין נחלקו. דעת הב »י דאין מצוה להורידם אבל רשות יש, וכ »ה בש »ך. 45 אבל הב »ח 46 והט »ז חולקים וסוברים דאסור להורידם בידים, אלא דאם הורידם אינו מתחייב. ובדרכי תשובה שם כתב דכיון דלב »י אין מצוה בדבר, ולב »ח אסור, יש לחוש לדבריו. *
-200-
מאידך מצינו למאירי 47 שיטה שונה, שכתב « אין חובה עלינו להשתדל בהצלתם », דהיינו אין חובה להצילם אולם אף איסור ליכא, ולדבריו אין איסור « אין מעלין » הנלמד מ »לא תחנם ».

על אלו גויים חל האיסור
לכאורה יוצא מדברי הרמב »ם שדין זה נאמר בז’ עממין בלבד, דאין מעלין ואין מורידין מטעם « לא תחנם ». אולם הדבר תמוה שהרי במקור הדברים בגמ’ 48 נאמר, « עכו »ם ורועי בהמה דקה אין מעלין וכו »‘, ולא נאמר דין זה רק בז’ עממין אלא בכל עכו »ם. וכן קשה הרי בז’ עממין מצוה להחרימם ואף שלא בעת מלחמה, שנאמר « כי החרם תחרימם החתי וכו' » 49. וכן מה שכתב הרמב »ם אח »ז, « מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי כוכבים אפי’ בשכר וכו »‘, ואי מיירי קודם בז’ עממין בלבד מהיכא למד איסור לכל עכו »ם. וכן לא מובן מדוע כתב השו »ע הלכה זו שאינה שייכת היום דהא אבד זכרם של ז’ עממין.

והנה הרמב »ם בהל’ רוצח 50 כתב « אבל עובדי כוכבים שאין בינינו ובינם מלחמה… אין מסובבין להן המיתה ואסור להצילן אם נטה למות… », הרי שמפורש ברמב »ם דדין זה נאמר בכל עכו »ם ולאו דוקא בז’ עממין. וכך מביא הרב קפאח 51 מנוסח הרמב »ם כת »י אוקספורד בהל’ ע »ז, « אין כורתין ברית לעובדי ע »ז ». וכ »ה בדפוסים אחרים ברמב »ם 52, וכך היא הגרסא בקרית ספר למבי »ט 53, ובמדרש הגדול 54 « ולא תחונם, שלא ירחם על עובדי ע »ז ». והנה אף הטור כתב, « עכו »ם שירדו לבור ». ונראה דאף בשו »ע צ »ל « עובדי עבודת כוכבים בלבד », והמילים « מז’ עממין » תוספת הן, ויעויין שם בכוכב שהוסף « לפי שהיו פרוצים בגזל ובוזים חובות האדם לאדם ». ונראה דהן בדפוסי הרמב »ם שלפנינו והן בדפוס השו »ע שבידינו תקון הצנזורה הוא. ובאמת בדפוס ישן של השו »ע מופיע « עובדי ע »ז » בלבד, 55 וכן בדרכי תשובה בטכסט של השו »ע.

ועתה לא קשיא מידי, דאה »נ דין זה נאמר בכל עכו »ם ולאו דוקא בז’ עממין. אמנם דוקא בעכו »ם ולא בסתם גוי, וכן הביא בדרכי תשובה 56 בשם כנה »ג, דדוקא בעובדי ע »ז נאמר דין איסור רפוי הנלמד מדין אין מעלין כמבואר ברמב »ם ושו »ע, אך בישמעאלים שאינם עובדים ע »ז כלל מותר לרפאם אפי’ בחנם 57. (ויעויין להלן בשאר האיסורים.)
-201-
3. אין מרפאין עכו »ם. כאמור לאחר שהביא הרמב »ם דין « אין מעלין » הוא מוסיף « מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו »ם אפילו בשכר… משום איבה מרפא בשכר אבל לא בחנם » 58 וכן פסק המחבר שם 59.

אולם הנוהג הפשוט הוא דמרפאין כל גוי, לא מבעיא ישמעאלים שאינם עע »ז אלא אף נוצרים וכדומה. בתפארת ישראל 60 כתב שבזה »ז שהמלכות מענישה לרופא כאשר מסרב הוא להשמע לקריאת עכו »ם, אפשר שיש להקל 61. וכן כתב בחת »ם סופר 62 גבי טפול בנכרי בשבת, וא »כ ה »ה בנדון דידן מצד « לא תחנם », דהוי פקו »נ פן הגויים לא ירפאו יהודים, ולכן פשיטא דשרי לטפל בהם. וכך העלו הרב אונטרמן זצ »ל 63, הציץ אליעזר 64 והרב ש »ז אוירבך שליט »א 65.

ד. לא תתן להם חנייה בקרקע
1. על אלו גויים חל האיסוך
תוס’ בע »ז 66 עמדו על כך שמפשטות המשנה וסוגית הגמרא נראה דאיסורים אלו הנלמדים מ »לא תחנם » מתייחסים לכל עכו »ם, ואילו מפשט הפס’ והקשרו בתורה נראה דמיירי רק בז’ עממין. ותירצו תוס’, דהיכא דיש טעמא רבה להעמיד הפס’ רק בז’ עממין, כגון « לא תחיה », שהרי בהדיא כתב בשאר האומות « והיו לך למס ועבדוך » 67, אזי מיירי רק בהם. אולם מתנת חנם, נתינת חן וחניה בקרקע שאין טעם לחלק בין ז’ אומות לשאר העמים, מיירי בכל עכו »ם 68.

כדעת תוס’ סוברים בפשטות רוב הפוסקים, כגון הרמב »ם בסה »מ 69 שהזכיר עובדי עבודה זרה
-202-
ולא חילק בין ז’ עממין ושאר עכו »ם, וכן בהל’ ע »ז 70. ובסמ »ג 71 הזכיר עכו »ם ואח »כ כתב. ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בז’ אומות. א »כ מה שדבר קודם לכן בחניה, חן, בכל עכו »ם קאמר. וכן בחנוך 72 הזכיר עובדי ע »ז ולאו דוקא ז’ עממין, ובמאירי 73 ועוד.

אולם כבר הובא לעיל 74 שהרב פערלא למד ברס »ג שמה »ת האיסור רק בז’ עממין ולרחם עליהם. ושאר האיסורים מדרבנן הם (ואז פשיטא דבכל עכו »ם נאמר), ושכן לומד משמרת המצוות ברמב »ם. וכן לומד בעל המשנת אברהם 75 בפירושו על הסמ »ג (א »כ סבר שכל האיסורים, כחן, חניה ומתנת חנם הם מה »ת), ומדרבנן למדו זה לכל האומות. וכן הוא רוצה לדייק מהרמב »ם 76. וכן מובא במנין המצוות למהר »ם חאגיז 77, « שלא לחמול על שבעה עממין האלו ולא ליפות ולספר בשבח וכו' ».

אולם פוסקי זמננו סוברים כתוס’ וסיעתם, דלאו זה לאו דוקא בז’ עממין אלא בכל עכו »ם. 77 אלא דנותר עדיין לברר האם בכל גוי נאמר הדין הנ »ל או רק בעובדי ע »ז. 77א בשו »ת הרשב »א 78; כתב דבגוי שאינו עובד ע »ז אין איסור « לא תחנם » דמתנת חנם. וכן משמע מהב »ח 79 דאין איסור מתנת חנם בגוי שאינו עע »ז. א »כ לכאורה יסברו כך אף גבי חניה בקרקע דהא למדים אלו ב’ האסורים מפס’ אחד. וכן לכנה »ג הנ »ל שסובר דאין איסור לרפא גוי שאינו עע »ז נראה דה »ה בנדון דידן. ובמזבח אדמה 80 סבר דמתנת חנם אסורה בכל גוי, מכ »מ איסור חניה בקרקע אינו רק בעע »ז. וכן רצה הראי »ה קוק 81 לדייק מלשון הפס’ « לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם » 82, דעיקר הקפידא בעע »ז.

במאירי 83 מצינו אף יותר מכך, ולדעתו כל האיסורים הנ »ל היו רק בזמנם שהיו הגויים
-203-
עובדים ע »ז, אולם ב »אומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלוקות » לא נאמרו איסורים אלו. ולדבריו אף נצרות הנחשבת ע »י הרבה פוסקים כע »ז בגלל השתוף, אינה בכלל איסורים אלו 84. עכ »פ ישמעאלים אליבא דכו »ע אינם עע »ז, כפי שהביא הרמב »ם 85, ועל זה סמכו בהיתר המכירה בשביעית, למכור לישמעאלי כדי להנצל מאיסור « לא תחנם » 86.

לעמתם ישנם הטוענים שאיסור זה דלא תתן להם חניה בקרקע נאמר בכל האומות, וכך הם לומדים בתוס’ ע »ז 87, ובשו »ע 88 ועוד. ובהם המנחת חנוך 89, החזו »א 90 ועוד 91, ולדעתם אף המקילים הקלו זה רק כסניף לשאר ההיתרים לענין מכירת קרקעות בשביעית, אולם לא לעצם האיסור 92.

2. היכן חל האיסור
איסור זה ברור בפוסקים שהוא רק בארץ ישראל 93. והנה המנחת חנוך 94 סובר דרק מה שהחזיקו עולי בבל הוא בגדר האיסור, דקדושה ראשונה בטלה. והראי »ה קוק 95 סבר דמה דאינו בגדר חיוב מצוות התלויות בארץ אין בו גם איסור חניה. אולם החזו »א 96 מוכיח מדברי הרמב »ם שם שכתב « ומותר למכור להם בתים ושדות בחו »ל מפני שאינה ארצנו », שאין איסור זה תלוי בקדושה, דאחרת לא שייך ליתן טעם היתר בחו »ל. אלא זהו חלק מפרטי בעור ע »ז, שהיה ראוי להאסר בכל העולם אלא מחמת שאי אפשר הדבר נאסר רק בא »י. ולכן מסיק החזו »א שאסור זה שייך בכל כבוש עולי מצרים, ולא כמנחת חנוך 96.

-204-
3. יוצאים מכלל האיסור
א. כאשר המכירה היא לטובת היהודי. הגאון מקוטנא בשו »ת « ישועות מלכו » 97 סובר בפשטות דאין איסור « לא תחנם » שייך כאשר הדבר נעשה לטובת היהודי. וכן כתב האדר »ת באדר היקר 98. וסייעו הדברים, דהרי מצינו דאיסור מתנת חנם שרי בנוכרי המכירו, 99 כיון דיש לו טובה ליהודי. (כן תירצו הרמב »ן 100 והר »ן 101 ענין שחרור עבד להשלמה למנין, והא יש אסור לעולם בהם תעבודו, אלא שהוא כדי שלא יתן מתנת חנם) 102.

וא »כ לכאורה אף באיסור חניה בקרקע שנלמד מ »לא תחנם », לא יהיה הלאו כאשר הדבר נעשה לטובת היהודי.

ולכאורה סיוע נוסף לדבר ממה שהבאנו גבי « אין מעלין » מתוס’ בע »ז, דאם מרפא העכו »ם כדי ללמוד החולי והרפואה שרי. הרי דגם איסור זה הנלמד מ »לא תחנם » כאשר הוא לטובת היהודי שרי. ואם כן איכא למימר דכל האיסורים הנלמדים מ »לא תחנם » קיימים אך ורק כאשר הם עבור הגוי, אולם כאשר נעשה הדבר עבור היהודי אין איסור בדבר.

אלא דיש לחלק בין מתנת חנם, דכל שהדבר נעשה לטובת היהודי אין זה חנם, ולכן שרי. ואפי’ לא ל »חון » איכא למימר דכל שאנו עושים זה עבור ישראל אין אנו חוננים את העכו »ם. אבל אסור מכירה הרי תמיד הוא עבור היהודי הזקוק לכסף, ובכל אופן נאסר. א »כ מה אכפת לו אם נוספת טובה אחרת, עדיין אסור הדבר מצד « לא תחנם » 103.

ב. אנוס. בכפתור ופרח פ »י הוכיח מירושלמי 104 דהיכא דהוא אנוס, שאין לו יהודי למכור לו, או שיושב בעיר שכלה עכו »ם ורוצה לעבור למקום ישראלים, מותר למכור. אולם הגאון מלובלין 105 דחה ראיותיו וסובר דאף בכה »ג אסור.

ג. כאשר יש לגוי קרקע. בשמן המור 106 הוכיח מראב »ן ועוד, דהיכא דיש כבר קרקע לגוי, אין איסור מכירה שהרי חונה הוא כבר בארצנו. וכן הביא הראי »ה קוק בשם הגר »ז ש »ך 107. ואין חוששין שמא ימכור אח »כ הגוי קרקעותיו הקודמות ליהודי ונמצא שזה במכירתו נתן לו חניה
-205-
בקרקע. דבתר השתא אזלינן. 108 ואף על היתר יה חלקו, וסברו לאסור אף בכה »ג. 109
ד. בקנה קרקע מגוי. המהרש »א בגיטין 110 מחדש דהיכא דקנה הישראל קרקע מעכו »ם רשאי לחזור ולמוכרה לעכו »ם. אולם בקרני ראם 111 על אתר כתב דאף המהרש »א פקפק בזה 111, וכן כתב הרב טיקוצ’ינסקי 112 דדעת יחיד היא, ואולי אף המהרש »א לא סבר כן אלא כשקנה על דעת לחזור ולמוכרה לעכו »ם.

ה. בגוי הנמצא בחו »ל. הגר »י פערלא 113 סובר דאין איסור מכירת קרקע לגוי הנמצא בחו »ל, כי איסור חניה הוא דוקא כשיש גם חנית גוף ולא על אחוזת נחלה לבד. והוכיח דלשון חניה מיירי בחנית גוף. וכך דייק מהרמב »ם דאיסור חניה בקרקע הוא משום ישיבת הארץ. וכן נראה לכאורה מזה, דהן הרמב »ם בסה »מ 114 והן החינוך 115 שנ »ל הביאו אסור מכירת קרקעות מהפס’ « לא ישבו בארצך ». היינו דהקפידא על ה »ישיבה », וכך מפורש בדברי רבינו בחיי שהובאו לעיל בראשית המאמר.

ובעין סניף לדעה זו הומצא היתר להחלפת קרקע עם גוי בא »י כיון דיש לו כבר חניה בקרקע, וכך סבר ב »זכר לשמחה » 116 בשם הגאון מלובלין.

ו. החלפת קרקע עם הגוי. הרב ראובן כ »ץ זצ »ל 117 רצה לחדש דין, דשרי להחליף קרקע עם העכו »ם ואין בזה משום.לא תחנם », ואפי’ אם הקרקע שהעכו »ם נותן הינה בחו »ל והוא מקבל קרקע בא »י. ועפ »י זה תי’ מעשה נתינת הערים ע »י שלמה לחירם. ובכך רצה להציע שמדינת ישראל תחקוק חוק שיתיר מכירת קרקעות לכל התושבים בתנאי שחוק כזה יחוקק גם בארצות אחרות לגבי זכותם של יהודים לקנית קרקע. אמנם ציין בדבריו שהדבר לא יפתור את בעית האדם הפרטי המוכר, שעדיין יאסר עליו הדבר כל שאינו מחליף קרקע » 118.

אולם הגאון מלובלין, הובא בזכר לשמחה הנ »ל 116, דחה דבריו, דחליפין שרי עם גוי בא »י דמכיון דכבר יושב בארץ אין תו איסור חניה, אולם אין היתר כזה להחליף עם גוי שבחו »ל על קרקע שבחו »ל.

-206-
4. הגדרת האיסור
יש לדון מהו עצם האיסור – האם המכירה עצמה או עצם תפיסת קרקע בא »י ע »י גוי אפילו בלא מעשה מכירה. המנחת חנוך 119 כתב דמי שמכר קרקע בא »י לגוי יש לדון אם תפסה המכירה או לאו, ותלה במחלוקת בתמורה ה, א כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד א’ עביד מהני או לאו 120. ונראה דסבר דעצם מעשה המכירה הוא האיסור ולכן שייך לדון אם תפסה המכירה או לאו. אולם דעת הגאון מלובלין 121 דלא שייך לדון באיסור המכירה אי עביד מהני או לאו כי לא עצם המכירה אסורה אלא תוצאותיה, זה שהנכרי קנה חניה בקרקע, 122 וא »כ ההגדרה לדעתו, לא תתן להם חניה בקרקע, ולא אכפת לן מעצם המכירה.

ולכן אם חלה המכירה אולם אין חניה בקרקע לגוי שרי. ואם יש חניה לגוי בקרקע אף שלא ע »י מכירה וקנין, אסור הדבר 123.

5. הבעיות המתעוררות בימינו.
1. החזרת שטחים
במלחמת ששת הימים שוחררו בע »ה ע »י כוחות צה »ל חלקי א »י שהיו כבושים תחת ידי מדינות ערב. והנה עתה בעוה »ר רבו הלחצים מחוץ ומבית לתת משטחי ארצנו, כביכול במסגרת החזרת שטחים הכבושים על ידינו. ויש לדון האם מותר הדבר או לאו מצד הלאו ד »לא תחנם » 124
ראינו דרוב הפוסקים סברי דאיסור זה מה »ת הוא, ולכן איסורו חמור. אולם ראינו כבר דהיכא דיש פקוח נפש לא נאמר איסור ד »לא תחנם » של « אין מעלין » ושרי לרפא עכו »ם, ולכאורה ה »ה בנדון דידן, וכדין כל מצוות התורה הנדחות מפני פקו »נ. וממילא נתון הדבר בידי הדרגים הפוליטיים-בטחוניים שיקבעו מהו בגדר סכון בטחוני ברור ומה לאו. וכן העלה הראש »ל הרב עובדיה יוסף שליט »א 125 ועוד.

-207-
ובנדון דידן נראה דיש לצרף אף היתרים נוספים.

א. הרי יש מתירים מכירת קרקע לגוי כאשר הדבר לטובת היהודי, וא »כ ה »ה בנדין זה דהחזרת שטחים, אם יוברר הדבר שצורך בטחוני הוא לנו, לכאורה יש להתיר. אולם כבר הובאו הדעות החולקות על היתר זה.

ב. יש שהתיר באנוס, ואף עתה אנוסים אנו בנדון החזרת שטחים. ושוב אף בהא יש חולקים.

ג. המדובר בהחזרת שטחים למוסלמים, וא »כ הרי אין זה ברור דיש כלל אסור « לא תחנם », ושוב גם בהא יש חולקים.

ד. לגבי הקרקעות עליהם יושבים כבר עתה ערבים מצטרפת הקולא דכל דיש לו חניה בקרקע תו אין איסור. אמנם הבעיה תהיה לגבי קרקעות צבוריות שברשות המדינה. וגם בעצם היתר זה חלקו.

ה. לרעה דגוי דהינו בעל קרקע בא »י תו אין איסור, יהא מותר לתת לפחות ליושבי א »י של עכשיו, ושוב גם בהא חולקים.

א »כ אע »ג דבכל היתר והיתר ישנם החולקים, עכ »פ בכדי צירוף יחד עם ענין פקו »נ ודאי יש כאן. אמנם יש הסוברים לחלק בין פקו »נ דיחיד ובין צבור דחייב לצאת למלחמה אע »ג דיפלו חללים, וחזקו הדבר מהגמ’ שבועות 126, « דאמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא… », ובתוס’ שם כתבו « בהוצאת למלחמת הרשות קאמר », דהיינו במלחמת מצוה אין אף הגבלה זו. אמנם רש »י שם פי’ דלא מיירי בקטלא רק באנגריא לעבודת המלך » וכן מפירוש המהרש »א שם משמע דמיירי דשרי למלכות להרוג מהעולם עד שישית וזה ברשות אך במלחמת מצוה כתיב « לא תחיה כל נשמה ». וא »כ אין שום הוכחה למספר הקרבנות בישראל.

עכ »פ כך היא דעת הרב גורן שליט »א, הרב הראשי לישראל 127, וכן הגרי »מ אהרנברג 128, וכך היא החלטת מועצת הרבנות הראשית 129.

2. קבירת גוי בא »י
שאלה זו נשאל הרב הרצוג זצ »ל 130 האם שרי ליתן לגוי חלקה בבית הקברות שלנו, או קרקע שלנו. ודן שם מצד הפקעה מתרו »מ שאינה בגדר נושאנו. ומצד « לא תחנם ».

וגבי האיסור « דלא תחנם » סובר הרב הרצוג זצ »ל, דלא שייך לומר לא תתן להם חניה בקרקע, דאין חניה שייכת למת. ורק גבי חי שייך לומר שהוא חונה בקרקע. ואפשר להוסיף
-208-
לדבריו לפי שהזכרנו לעיל בטעם האיסור. « פן יחטיאו אותך לי », הא לא שייך במתים. אם כי בזה אפשר לומר דעצם מציאות קבר גוי בא »י קושרת את משפחתו לארץ, שיבואו לפקוד את קברו, וממילא נמצינו מחנים אותם בארץ ישראל. והביא הרב הרצוג ראיה לדברים מהברייתא דגיטין 131 « קוברין מתי עכו »ם עם מתי ישראל מפני דרכי שלום », ואי היה אסור « לא תחנם » לא היינו מתירים מפני דרכי שלום. אמנם בדוחק אפשר לומר דמיירי לטפל בקבורתם בקרקע שלהם.

והנה בירושלמי ע »ז 132 « הורי ר »י ב »ר בון שאסור להשכיר להם קבורה בא »י על שם לא תתן להם חניה בארץ ». ומוכח דשייך חניה בקרקע גם בענין קבורה, כן דקדק הרב ישראלי שליט »א 133, ולעצם הדין הוא שואל, מדוע לא הוזכר בבבלי ענין השכרת קבר. ורצה לומר דהירושלמי ס »ל דאיסור שכירות הוא איסור מיוחד בשדות מצד הברכה המצויה בהם, וכדברי הירושלמי « בית אין מצוי להתברך מתוכו, שדה מצוי להתברך מתוכו », ולכן היה מקום לדון דקבורה שרי דאין ברכה ואולי אין איסור. והחליט הירושלמי דאכתי מקרי חניה מצד עצמו ואסור. אך הבבלי דסבר דאיסור שכירות אטו מכירה הוא, יתכן וס »ל כן רק בשדה דיש הפקעה מתו »ם דשייך בו תרתי, ולא בבית. וא »כ מקום קבורה יש לומר דכיון דאינו עומד לזריעה. אין בו איסור « לא תחנם » בשכירות. וא »כ העצה היא לתת להם הקרקע בשכירות ולא במכר 134.

3. השכרת דירות
בע »ז 135 במשנה « אין משכירין להם בתים בארץ ישראל… דברי ר’ מאיר, רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות… ». ובגמ’ « אכזר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ». ושם במשנה « אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך ». ובתוס’ שם משמע דאיסור זה מה »ת הוא, מצד « לא תביא תועבה », ונדחקו שם מדוע משכירים בתים לעכו »ם בחו »ל. והעלו קולות שעיקרן, כיון דהוא בחו »ל ורק מדרבנן, לא החמירו, וכ »ה בהג »מ. 136
וא »כ יש לדון כיצד משכירים אנו בתים לדירה לאותם גויים שהם בגדר עע »ז כנוצרים, אמנם אין השאלה מצד « לא תחנם » כי אם מצד « לא תביא תועבה ».

ואולי י »ל דהגויים היום אינם מסוג עע »ז שמכניסים ע »ז לבתיהם. ואינם מכניסים רק שתי וערב וזה אינו בגדר ע »ז. כמו שהעלה הרב עובדיה יוסף שליט »א 137.

-209-
ה. לא תתן להם חן
1. על אלו גויים חל האיסור
נראה דתלוי הדבר במחלוקת שהובאה לעיל גבי חניה בקרקע.

2. הגדרת האיסור
בגמ’ שם נאמר « אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו ». וכן ברמב »ם בסה »מ, 138 « הוזהרנו מלחמול על עובדי עבודה זרה ומלשבח שום דבר מכל מה שמיוחד להם וכול’, וכן בסמ »ג 139 ובחנוך 140.

הרמב »ם הביא אף טעם לאיסור « מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים ». 141 ובחנוך שם, « על כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצא בעובדי ע »ז תועלת והן הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמד דבר מכל מעשיהם הרעים ». א »כ יוצא שהאיסור הוא לשבח הגוי ולהתפעל מהדברים הטובים שבו.

אך בירושלמי 142 מצינו הגדרה כוללת יותר, וכך נאמר שם, « ר »ש רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא, גודלת 143 ישראל לא תגדל את הנכרית משם לא תתן עליהם חן-. אין כאן רק איסור לשבחם ולהתפעל מהם, אלא אף אסור ליפותם בפועל.

3. יוצאים מכלל האיסור
א. היכן שאינו מכוון אלא להודות לקב »ה ולא לשבח הנכרי, שרי, כאמור בגמ’ בע »ז 144.

ב. אפשר שאם נעשה הדבר לטובת היהודי שרי, כמו שדנו לעיל לכמה דעות ביחס לאיסור חניתם בקרקע ורפואתם.

באופן זה ניתן להסביר את העובדה שאנו היום מספרים, מבצעים נתוחים פלסטיים, מייצאים מוצרי אופנה וקוסמטיקה, כך שמייפים גם גויים שהם בגדר עובדי ע »ז.

ובאשר לירושלמי הנ »ל יש לדחוק שמדובר בגודלת בחנם או במחיר מוזל. 145 ביחס ליצוא שהוא טובת הכלל, ולא רק טובתו הפרטית של הספר או הרופא המנתח. אפשר שיש להקל יותר.

-210-
ו. מתנת חנם
1. על אלו גויים חל האיסור
כבר ראינו לעיל גבי חניה בקרקע, שהב »י 146 מדייק מלשון הטור שכתב « אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודת כוכבים, אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו ». שלא בא לאפוקי ישמעאל אלא לאפוקי גר תושב, ודיוקו מהסיפא בלשון הטור. ואילו הב »ר 147 מדייק מתחלת לשון הטור להיפך, דדוקא לעע »ז נאסר אך לסתם גוי שרי.

כדברי הב »י כתב הש »ך 148 וכן המזבח אדמה 149. אולם כבר הבאנו כי כדעת הב »ח סובר הרשב »א 150.

2. יוצאים מכלל האיסור
איסור זה הוא כאשר אין טובה ליהודי, אולם כאשר יש לו טובה בדבר אין זה בגדר חנם. ולכן במכירו, וממילא מצפה הוא לגמול תמורת מתנה זו, שרי 151. וכן מפני דרכי שלום שרי 152, ולכן מפרנסים עניי עכו »ם עם עניי ישראל. וכן לדבר מצוה שרי, שגם זה לטובת היהודי כגון שחרור עבד להשלמה למנין 153.

3. הגדרת האיסור
בגמ’ ובפוסקים הוזכר מתנת חנם, אולם עדיין איננו יודעים אם רק לתת דבר ממשי אסור או אף להנות את הנכרי בחנם אסור.

בדרכי תשובה 154 מביא על איסור מתנת חנם, שבס’ ערך לחם (למהריק »ש) הביא דברי הרמב »ם 155 דאסור להשיא עצה טובה לעובד ע »ז וכו’, ואפי’ להשיאו עצה שיעשה מצוה והוא ברשעו אסור. ונראה לכאורה שהבין דגדר איסור מתנת חנם הוא כל הינוי הגוי, ואפי’ עצה טובה.

אולם נראה להוכיח שלא כן הדבר. בע »ז 156 במשנה « בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים מפני שמיילדת בן לעכו »ם… ». ושם בגמ’, אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה, והמשנה
-211-
איירי בחנם ולא בשכר. וצריך לדון מדוע נקטה המשנה טעם דמיילדת בן לעכו »ם ולא נקטה דין דמתנת חנם, ובפרט שאיסור לא תיילד בן לעכו »ם הוא מדרבנן כדמוכח מדברי התוס’ שם, ששאלו כיצד סבר רב יוסף להתיר אם בשבת, משום איבה, ותירצו דאין בדבר איסור שבת מן התורה כגון דכלו חודשיו וכו’, ולא העירו על עצם דין המשנה, ומוכח ** דאיסור דרבנן הוא 157.

אלא מוכח שאיסור מתנת חנם הוא לתת דבר לגוי, אך לא נאסר לעשות עבורו דבר שאין בו נתינה 158. וכן נראה להוכיח מדברי הרמב »ם 159 « אבל בהמת הגוי ומשאו אינו חייב להטפל בו
-212-
אלא משום איבה », ומדכתב אינו חייב משמע שרשאי ואין בזה מתנת חנם 160.

ויותר מזה מצינו באור שמח 161 המחדש בדעת הרמב »ם דאיסור מתנת חנם הוא לתת לגוי ממון ישראל אבל הפקר שעדיין לא זכה בו שרי לתת לגוי, והוכיח כן מדברי הירושלמי ע »ז 162. ולדבריו ודאי שמוכרחת הגדרתנו, שרק מתנת חנם שיש בה נתינה אסורה (ולדבריו רק בממון ישראל), ולא בסתם הניית הגוי 163.

4. הבעיות המתעוררות בימנו
לכאורה היה מקום לומר דאין לקנות סחורה מגוי כאשר אפשר לקנותה בזול יותר מיהודי, מפני לא תחנם דמתנת חנם ***. אולם אין העולם נזהרים בכך.

ונראה דכמו דראינו דכל שלטובת היהודי הדבר אין זה חכם, ה »ה בזה, כיון דניחא לו לקנות דוקא מהגוי ולא מיהודי משום שהוא קרוב למקום מגוריו וכדו’, ואין בכך משום מתנת חנם. אולם במקום והגוי מפקיע את השער, אף דהיהודי מעונין לקנות ממנו את החפץ, כיון דיש כאן הפקעת שער, שייך בזה אסור « לא תחנם » דמתנת חנם, ואסורה הקניה ממנו, ובכהא אף מבטלים מצוה מה »ת כדי למנוע הפקעת השער. כן העלה החת »ם סופר בחדושיו 164.

נגעתי בדברי, במו שהקדמתי בתחלה, באיסורים הנלמדים מ »לא תחנם », הגדרתם הכללית, על מי ומתי הם חלים, ומקצת מהבעיות המתעוררות בימינו עקב איסורים אלו.

1 דברים פרק ז,ב.
2 ע »ז כ,א.
3 שמות פרק כג. לג.
4 דבריו מבוססים על הגמ’ ע »ז כ,א, ועיי »ש רש »י ומהר »ם.
5 וכן תורגם באונקלוס « ולא תרחם עליהון », וביונתן בן עוזיאל « ולא תרחמון עליהון », וכ »ה ברמב »ם פ »י מהל’ ע »ז ה »א ובסמ »ג ל »ת מח.
6 ע »ז יט,ב,כ,א, וכן עיין במשפט כהן לראי »ה קוק סי’ סח בשם הרב צבי הירש קאהן ובדברי תשובתו שם.
7 ע »ז יט,ב.
8 ע »ז כ,ב,כא,א.
9 פרק ט,יא.
10 פרק ח,ב.
11 פרשת ואתחנן דף קצה ע »ג. מובא ב »מנחת אהרון », במאמרו של הראש »ל הרב עובדיה יוסף שליט »א « בענין היתר מכירת קרקעות בשביעית ».
12 ועיין שם במאמר הראש »ל הסבר נוסף, דחירם היה גר תושב ואין בו איסור לא תחנם.
13 מז, א.
14 המהרש »א שם דן מדוע הברייתא המובאת בגמ’ דברה בישראל שלקח קרקע מגוי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש וחייבת במעשר וכו’. ולמה לא נקטה בפשטות ישראל שמכר לגוי קרקע משהביאה שליש. ותי’ בתירוץ ראשון דכיון דאסור למכור קרקע לגוי בא »י לא רצתה הברייתא למנקט אסורא בישראל שמכר קרקע לגוי. רק נקטה שקנאה קודם מהגוי. ובהא אין איסור כשחזר ומכרה לו. ולהלן נדון בתירוצו זה. א »כ אח »כ הביא תירוץ שני ונראה דחזר בו. עכ »פ עצם תירוץ זה קשה מאד, שהרי המשנה עצמה נקטה ג »כ לשון המוכר שדהו לעכו »ם, ואם יש איסור בדבר כדברי המהרש »א מדוע נקטה כן. ואילו לפי דברינו דהמשנה נשנתה קודם איסור מכירת קרקע לעכ »ום נקטה ישראל שמכר שדהו לעכו »ם, משא »כ הברייתא מאוחרת היא ונאמרה בזמן שחודש איסור זה, והדבר דחוק. בחתם סופר שם הביא פיהמ »ש לרמב »ם שהסביר בצורה קצת שונה את המשנה, דאין קנין לעכו »ם להפקיע מקדושת א »י. רק ראו העכו »ם דא »י יקרה להם ויקרו דמי הקרקעות, ולכן הקנו בתחלה דלא יביאו בכורים ועיי »כ ירגישו שנתמעטה קדושתה ולא יקפצו לפדותה בכל מחיר, אולם כיון שראו שהדבר מביא לאי פדיה כלל, חזרו והצריכו הבאת בכורים. ודייק מכך החת »ס דכדי להעמיד השער שרי לבטל מצוה מהתורה. וסבר דאולי דוקא להעשיר העכו »ם דיש בזה גם לאו דלא תחנם, לא תתן להם מתנת חנם, לכן שרי לבטל מצוה כדי להעמיד השער, משא »כ בישראל שמפקיע השער אין לבטל מצוה זו כדי להעמיד השער. ואף דבריו קשים דאי סבר דאיכא לאו דלא תחנם, לא תתן מתנת חנם, כיצד נוקטת המשנה ישראל שמכר לעכו »ם, ואי אין לאו דמכירה אף לאו דמתנת חנם אין עדיין. לעצם דבריו גבי מתנת חנם יעויין להלן. לענין הוכחה זו מגיטין יעויין גדליה אלון, תולדות היהודים בא »י, ח »א עמ’ 178, וא. גולאק, המשפט העברי בתקופת התלמוד, דיני קרקעות, עמ’ 17.
15 ל »ת יג, יד.
16 שם כ,ב מעמודה 2 ד »ה « ועפ »ז היה מקום ליישב » והלאה.
17 עיין בדברי הגר »י פערל »א שם כא,ב עמודה 2 שהסביר דלא קשה מלשון הגמ’ « מנה »מ », ומצינו כגון זה בכמה מקומות על אסמכתא בעלמא, וכן לשון הגמ’ « מבעי וכו' » מצינו ג »כ על אסמכתא. לגבי לשון הגמרא « גזירה וכו' » עיין פמג »ד בפתיחה הכוללת לאו »ח א סקל »א דסבר דבאסמכתא שייך גזירה, א »כ הביא דיש דלא סבירא להו כן. ויתכן להסביר מדוע באסמכתא שייך לגזור. דדוקא לגזירה דרבנן שהיא עצמה נגזרה שמא יעבור איסור תורה לא שייך לגזור גזירה עליה, אולם אסמכתא לא בהכרח נאסרה כדי שלא יבואו לעבור על ד »ת, ויתכן דמתוך רמז שמצאו בתורה מצאו לנכון לאסור ולכן שייך לומר בה גזירה.
18 אמנם יתכן ויהיה אסור מתנת חנם מה »ת אולם לא מ »לא תחנם » אלא מ »או מכור לנכרי », וכר’ יהודה ע »ז כ,א. אולם אז יהא זה אסור עשה ולא לאו, עיין שם תוד »ה « רבי יהודה ». וכן איסור חניה בקרקע יהיה « מלא ישבו בארצך ». עיין שם בגר »י פערלא בדונו בדעת הרמב »ם.
19 ל »ת נ.
20 וכבר העיר הרב קפאח בסה »מ לרמב »ם, הוצאת מוסד הרב קוק, שנראה שכך היתה נוסחת הרמב »ם בירושלמי, וכן הוא בחנוך מצוה תכו, ובמגדל עז הל’ ע »ז פ »י ה »א. אולם בירושלמי שבידינו, ע »ז פ »א ה »ט (ח »א בדפי הירושלמי) מוסבים הדברים על « לא תתחתן בם ».
21 ל »ת נא.
22 ע »ז, כ,א.
23 דברים יד, כא.
24 ועיין ע »ז כ »א תוד »ה « רבי יהודה » עבור מה צריך גם « לא תחנם » וגם « או מכור לנכרי ». ויעויין מנחת חנוך מצוה תכו דדן מדוע נקט הרמב »ם פס’ זה.
25 הל’ ע »ז פ »י אזהרה מב.
26 הובא בדינא דחיי לר’ חיים בנבנישתי, לאוין מ »ח (נח,א).
27 ועיין בדינא דחיי שם שדחה דבריו, ובין היתר, שהרי מפורש בסה »מ « עובדי ע »ז », ולא פירש דמיירי בז’ עממין בלבד, יעויי »ש.
28 על רס »ג לאוין יג,יד.
29 הל’ ע »ז פ »י ה »ד. וכן נראה מרמזי המצוות דהרמב »ם הל’ ע »ז, ועיין הערה 18.
30 ועיין בדבריו שהסביר עבור מה צריך גם « לא תחנם » וגם « לא ישבו בארצך ».
31 מצוה תכו.
32 מצוה צד.
33 נראה שכוונתו דאף הרמב »ם בסה »מ הביא גבי חניה. בל »ת נא, הפס’ דלא ישבו בארצך. וביד החזקה הל’ ע »ז פ »י הביא זה בלא תחנם.
34 בהגהות על החנוך מצוה צד.
35 גיטין מה,א, ד »ה לא ישבו בארצך.
36 ל »ת מח.
37 ע »ז ה, בדפי הרי »ף.
38 ע »ז פ »א סי’ יט.
39 ע »ז כ,א.
40 מדהביא ביו »ד סי’ קנא סק »ו הדרשה גבי איסור מכירה, ובסק »ח גבי מתנת חנם.
41 בעיקר מובאים דברים אלו גבי איסור המכירה. בקשר לפולמוס מסביב להיתר מכירת הקרקעות בשמיטה. ראה, הראי »ה קוק בשבת הארץ מבוא פרק יב, החזו »א זרעים שביעית סי’ כד, הרב טיקוצ’ינסקי בספר השמיטה פרק י, הרש »י זוין ב »לאור ההלכה » עמ’ קכב ועוד. ויעויין בספר « מנחת אהרן », מאסף תורני לזכרו של הרב אהרן שויקה זצ »ל, במאמרו של הראשל »צ הרב עובדיה יוסף שליט »א בענין היתר מכירת קרקעות בשביעית באות יז, שהסתמך בתור סניף להיתר המכירה על הסוברים ד »לא תחנם » רק מדרבנן הוא, והביא שכן כתב הרדב »ז בתשובה.
42 הל’ מלכים פ »ה ה »ד.
43 הל’ ע »ז פ »י ה »א.
44 יו »ד סי’ קנח סעי’ א.
45 שם סק »ב, וראה בנקוה »כ שם.
46 הב »ח – בניגוד לט »ז – סובר שאסור אף לגרום הורדתם לבור.
* ראיה לשיטת הב »ח נ »ל להביא מתוס’ ע »ז ג, ב ד »ה שמע מינה, דאסור אף לגרום מיתתו ע »י קללה, עיי »ש – הערת העורך.
47 ע »ז יג,ב ד »ה הגויים, וכן כו,א ד »ה הגויים.
48 ע »ז כו,א.
49 דברים כ, יז. ועיין חנוך מצוה תכה.
50 פ »ר הי »א.
51 ברמב »ם לעם ע »ז פ »י ה »א. וראה עוד מה שכתב בהוצאתו לספר המצוות, מקור ותרגום, הוצאת מוסד הרב קוק ל »ת מח, בהערה 56.
52 דפוס יעסניף תפ »ט, דפוס פיורדא תקי »ט. דפוס קעניסברג תרי »ט.
53 הל’ ע »ז פ »י אזהרה מא.
54 דברים ז,ב.
55 דפוס קראקא, של »ח.
56 שם סק »ב.
57 ולהלן יורחב הדיון בענין הישמעאלים.
58 ראה ע »ז כו,א. אמנם מרש »י ותוס’ בע »ב שם ד »ה לאפוקי משמע כי בשכר התירו, אך אפשר שגם לדעתם הוא משום איבה, ראה ב »י שם. לדעת הרמב »ן, בין בחנם בין בשכר תלוי באיבה, וכן פסק הרמ »א שם, ראה ב »י ובאור הגר »א שם ס »ק ג,ד.
59 שם, ס »א. התוס’ בע »ז. שם, וכ »ה בתוס’ ר’ אלחנן שם, מביא הסבר כי כדי להתחכם ברפואות מותר לרפאותם, וכן פסק הרמ »א שם (ובדפוס קראקא, של »ח, נאמר – « כותי » במקום – « עבד כנעני »). הרי לנו דלטובת ישראל שרי ואין בזה משום « לא תחנם ». ויעויין לקמן בשאר איסורי « לא תחנם ». וכן עיין דרבי תשובה יו »ד סי’ קנח סק »ב בשם באר שבע בדומה לזה.
60 משניות ע »ז פ »ב סק »ו.
61 אמנם שם מיירי ביילוד ויעויין להלן דהוכחנו שאיסור ילוד נכרית מדרבנן הוא ולכן אפשר להקל יותר. אולם בדרכי תשובה יו »ד קנח סק »ג הביאו גבי רפואה, ולא חילק.
62 שו »ת חת »ס חו »מ סי’ קצד.
63 במאמר על דרכי שלום והגדרתם, מורשה ח »א.
64 ח »ח סי’ טו.
65 בשמירת שבת כהלכתה פרק מ הערה מב.
66 כ,א ד »ה דאמר קרא.
67 דברים כ, יא.
68 וכן כתבו תוס’ ביבמות כג,א ד »ה ההוא בשבעה, וכן בתוס’ רבינו אלחנן ע »ז יט,ב ד »ה אלא תתן להם חנייה בקרקע.
69 ל »ת נ.
70 פ »י ה »ב והלאה.
71 ל »ת מח.
72 מצוה תכו.
73 ע »ז כ,א.
74 ליד הערה 16.
75 הרב אברהם פרייס טארנטא קנדה, ל »ת מח. ועיין שם דבריו באורך.
76 ועיין לעיל הדיון לגבי אין מעלין והנוסח ברמב »ם, ולגרסה המתוקנת שהבאנו, יורדת הוכחתו מדברי הרמב »ם.
77 מנין המצוות ברב פנינים, דברים ז,ב. ולא הזכיר שם מתנת חנם וחניה, וכרמב »ם בסה »מ נ שנזכר לעיל. וכן עיין תורה תמימה דברים ז, ב אות א שכתב בפשטות שכל איסורים אלו הם רק בז’ עממין.
77א עיין שבת הארץ לראי »ה קוק מבוא פי »ב, חזו »א זרעים שביעית סי’ כד. ספך השמיטה לרב טיקוצ’ינסקי פ »י. לאור ההלכה לרש »י זוין עמ’ קכב.
78 ח »א סי’ ח.
79 חו »מ סי רמט, וכן הביא הראי »ה קוק במשפט כה, סי נח וסי’ סג ויעויין « מוריה » תמוז תש »מ במאמר הרב דוד קאהן שמבקש להוכיח עפ »י גרסא מדוייקת בב »ח דשיטתו אינה כך, רק ס »ל דבכל גוי נאסר מתנת חנם.
80 הרב מיוחס בר’ שמואל, רבה הראשי של ירושלים. יב ע »ב. ומובא גם בדרכי תשובה יו »ר סי’ קנא סקכ »א, ובכרם ציון השלם שביעית, בהר צבי ג.
81 משפט כהן סי’ סג, וסי’ נח, ושם כתב דעכ »פ נראה דאי תורה ודאי ליכא באינו עע »ז. ואפשר שהבין דמדרבנן אסור בכל גוי חוץ מגר תושב ממש, אולם במזבח אדמה משמע דאין חלוק, ובאינו עע »ז שרי אף מדרבנן.
82 שמות כג,לג.
83 ע »ז כ,א.
84 עיין מאירי ע »ז כו,ב ד »ה נעשה משומד לע »ז.
85 שו »ת הרמב »ם (פריימן) סי’ שסט. וכן עיין הל’ מ »א פי »א הי »ז.
86 וכן האריך הראש »ל הרב עובדיה יוסף שליט »א במאמרו « בענין היתר מכירה בשביעית ». בספר זכרון מנחת אהרן, אות יד ואות יז.
87 כ »א ד »ה דאמר קרא.
88 יו »ד סי’ קנא ס »ח.
89 מצוה רפ »ד, ה (צט ע »ב).
90 זרעים, שביעית סי’ כד.
91 הרב טיקוצ’ינסקי בספר השמיטה פרק י,ה, הרב זוין ב »לאור ההלכה » עמ’ קכה. ויעויין « תושבע »פ » כא, מאמר מהרב ז’ולטי שליט »א בעניני גר ותושב שהאריך להוכיח דאף דישמעאלים אינם בגדר עובדי ע »ז, עכ »פ אינם ג »ת, ושייך בהם « פן יחטיאו אותך לי », והנם בכלל איסור מכירת קרקעות.
92 וכך משמע במשפט כהן סי’ סג, « אבל לדעתי שכל מקום שנמצא על מי לסמוך בדוחק עצום ונורא בזה מצוה לסמוך ולהקל ». אמנם במזבח אדמה משמע דסבר קולא זו בעצם האיסור בלא צירופים.
93 עיין רמב »ם הל’ ע »ז פ »י ה »ג, ושו »ע יו »ד סי’ קנא,ז, דלא כרמב »ן המובא ברא »ש ע »ז פ »א סי’ יט.
94 מצוה צד.
95 בשבת הארץ מבוא פרק יב, ורצה לומר מסבה זו דהאיסור רק מדרבנן.
96 זרעים שביעית סי’ כד. וכן עיין בספר השמיטה פרק י,א. ויעויין תורה ומדינה ז, מאמר של הרב ישראלי « מעמד הנכרי במדינה ישראלית לאור התורה » פרק ג,ו, שדוחה דברי החזו »א ומחזק דברי המנחת חנוך.
97 יו »ד סי’ נה.
98 סי’ ט עמ’ פז.
99 תוספתא ע »ז פב,ה.
100 מובא בחדושי הרשב »א גיטין לח,א.
101 גיטין פרק ד, סי’ עב’ בדפי הרי »ף, ד »ה « כל המשחרר ».
102 והרשב »א גיטין שם דוחה דברי הרמב »ן הללו, דהא עבר הריהו כג »ת ושרי ליתן לו מתנת חנם.
103 ועיין חזו »א שביעית, כד, ובספר השמיטה פ »י, ב, סברה כזו, וכן במאמר הרב עובדיה יוסף שליט »א במנחת אהרון אות יט. והעלה שם עם צירופים נוספים להקל לגבי היתר המכירה בשביעית.
104 ע »ז פ »א סוף ה »ט.
105 בעל « תורת חסד », מובא ב »לאור ההלכה » עמ קכג.
106 לרב מרדבי רוביא-בכרם ציון השלם שביעית דף עט ע »ב.
107 שבת הארץ מבוא פרק יב.
108 ועיין במאמר הראש »ל הרב עובדיה יוסף שליט »א במנחת אהרון אות טז ואות כא, דהאריך לדון בדברי הגר »ז ש »ך הנ »ל.
109 ספר השמיטה פרק י,ב, עמ’ קח. ובתורת הארץ לרב קליערס פרק ו אות מח. ובמאמר הראש »ל שם.
110 מז,א ד »ה « גמ’ ישראל ». ועיין הערה 14.
111 דהמהרש »א כתב זה בלשון « אפשר », והביא אח »כ תי’ אחר לקושיתו שעליה תי’ בתחלה חדוש זה.
112 ספר השמיטה פ »י,ב, עמ’ קט.
113 בפירושו לרס »ג ל »ת יג, יד, כב ע »א עמודה 1.
114 ל »ת נא.
115 מצוה צד.
116 הרב במברגר סי’ רטז, והובא בציץ אליעזר ח »ח סי’ לא. והיתר זה דומה להיתר 3 שהובא לעיל, כאשר יש לגוי קרקע. ויעויין במאמר הראש »ל הרב עובדיה יוסף שליט »א במנחת אהרון אות טז.
117 בתורה ומדינה, ט, עמ’ לג. [הדברים נכתבו כמענה להתלבטויותיו של הרב הרצוג זצ »ל כיצד לאפשר זכות הגוי לקנות קרקעות במדינה יהודית דמוקרטית, ראה מאמרו של הרב לעיל – הערת העורך.]
118 ובזה יורדת אחת מתמיהות הראש »ל במאמרו במנחת אהרן אות טז.
119 מצוה תכו.
120 ועיין במאמר הראש »ל הרב עובדיה יוסף שליט »א אות כב שדן באריכות אי שייך לומר דהמכירה לא תפסה.
121 בזכר לשמחה סי’ רטז. והובא גם בהר צבי יו »ד סי’ קכג.
122 ועפ »י זה סבר להתיר למכור לעכו »ם שיושב בחו »ל וכנ »ל. ומזה דנו להיתר מכירת קרקעות בשביעית דהא לא נותנים לגוי חניה בקרקע במכירה זו. ועיין גם ספר השמיטה פ »י,א עמ’ קז, כרם ציון השלם, שביעית, בהר צבי א, וב »לאור ההלכה » עמ’ קכג.
123 ויעויין לקמן הערה 134.
124 לא נדון כאן בצדדים אחרים של השאלה, כבטול מצות ישוב הארץ.
125 ב »תושבע »פ » כא, מאמר על החזרת שטחים. וכן ב »תושבע »פ שם, מאמר מהרב חיים דוד הלוי שליט »א. להסביר היתר בדבר. ועיין גם « קול צופיך » לרב יהודה גרשוני שליט »א.
126 לה,ב.
127 בספרו « תורת המועדים ».
128 ב »שנה בשנה » תש »ל וב »דבר יהושע » ח »ב סי’ מח.
129 מיום כא אייר ה’תשל »ט. ועיין סוף « מאורות » א, בטאון הרבנות הראשית. לעצם הדיון הנ »ל יעויין מורשה ט, תשל »ה. ושם במאמר הרב אריאל (שטיגליץ).
130 הובא בתורה ומדינה, ט עמ’ טו.
131 סא, ב.
132 פ »א ה »ט.
133 בהערות עורך על מאמרו של הרב הרצוג זצ »ל. בתורה ומדינה, י עמ’ תקעז.
134 אמנם לכאורה אכתי תלוי הדבר אם אסור חניה הוא במכירה. כמנחת חנוך דלעיל. ולכן יש עצה בהשכרה. או עצם התוצאה דחניה. וא »כ בהשכרה לקבורה מה מהני. והא יש לו חניה בקרקע. ובירושלמי דדבר על השכרה אפשר לומר בדוחק דמיירי במערת קבורה בפי שהיה בזמנם ואפשר היה לפנותה, ואין להוכיח מזה.
135 כ,ב. כא,א.
136 על רמב »ם הל’ ע »ז פ »י ה »ג סק »א.
137 ב »יחוה דעת » ח »ג סי’ סה. וכן העלה באגרות משה חיו »ד סי סט.
138 ל » ת נ.
139 ל « ת מח.
140 מצוה תכו.
141 הל’ ע »ז פ »י ה »ד, וכעי »ז בסמ »ג שם.
142 ע »ז פ »א ה »ט.
143 המגדלת שער לייפות אותן – פני משה שם.
144 ע »ז כ,א והפוסקים.
145 וכן ענוני הרב ש »ז אוירבך שליט »א והרב אברהם שפירא שליט »א בתשובה בע »פ, דיתכן וזה מקור הנוהג שלא להחמיר בדבר.
146 חו »מ סי’ רמט.
147 שם, ועיין הערה 79.
148 יו »ד סי’ קנא סקי »ח.
149 דף יב ע »ב.
150 שו »ת ח »א סי’ ח. ועיין שדי חמד כללים אות ל כלל ד
151 תוספתא ע »ז פ »ב,ה ובפוסקים.
152 יעויין תוד »ה רבי יהודה, ע »ז כ,א.
153 ר »ן גיטין פ »ד כ ע »ב בדפי הרי »ף ד »ה כל המשחרר
154 יו »ד סי’ קנא סע’ ח ס »ק קכח.
155 הל’ רוצח פי »ב הט »ו.
156 כו,א.
157 וכן מוכח מהסמ »ק שמנה איסור זה במסגרת מצוות דרבנן, סי’ קא. ועיין תוס’ רבינו אלחנן ע »ז כו,א ד »ה ורמינהו, דמוכח מדבריו למסקנה דאין במשנתנו איסור לא תחנם דמתנת חנם. וגבי אסור « אין מעלין » צ »ל דיילוד אינו בגדר « אין מעלין » דיכולה לילד אף בלא עזרה.
** נ »ל שאינה ראיה, שכן היתר « איבה » אף שהוא קרוב לפקוח נפש אינו מזדהה עמו. שאלולא כן יש להתיר גם איסור דאורייתא. מעתה י »ל כי אין זה היתר חיצוני המיושם לאיסור « לא תחנם », אלא חלק אינטגרלי מדין « לא תחנם » עצמו. כלומר, התורה אסרה לחון אותם מחד, אך מאידך התחשבה בתוצאה של יחסי איבה, ובנסיבות אלו לא אסרה. כן י »ל גם ביחס ליילוד עכו »ם, אף אם יש בו איסור תורה. רק כשיש איסור תורה נפרד, כשבת. יש לדון שאין « איבה » היתר המתיר איסור תורה כי אם דרבנן.
השתא דאתית להכי, יש להתיחס ל »איבה » לא כהיתר רחוק שיש לברוח ממנו ככל האפשר. אלא כהיתר מרווח הקובע אופי היחסים בינינו לבין העכו »ם. לפ »ז יש לומר שהיתר « דרכי שלום » הוא דרגה גבוהה יותר של « איבה », היינו לא רק להזהר מהצד השלילי של יחסי איבה, אלא ליצור באופן חיובי יחסי שלום.
כך נ »ל להבין שיטת הרמב »ם. בפ »י מהל’ ע »ז הביא היתר « דרכי שלום » לצד האיסור לא תחנם וחזר על כך בפ »ז מהל’ מתנות עניים ובפי »ד מהל’ אבל. אך בפ »י מהל’ מלכים הוסיף דברים, וז »ל: « אפילו העכו »ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ». הרי ש »דרכי שלום » כאן מבטא יצירה חיובית של יחסי חסד ושלום בין כל בני אנוש.
אמנם לא כך משמע מדברי התוס’ שכן במס’ ע »ז כ, א ד »ה ר »י הוא מסביר כי במקום דרכי שלום אין זו מתנת חנם, היינו כי יש בו משום תועלת לנותן. ואילו לרמב »ם י »ל כי במקום דרכי שלום כלל לא נאסרה מתנת חנם כאמור.
לפ »ז יתכן שיהא הבדל גם ביחס לדין « אין מעלין », לתוס’ שם נראה לי שאין בזה היתר של « דרכי שלום », אך לרמב »ם אפשר ויש מקום להיתר כזה, מלבד היתר « איבה ». שיטה אמצעית עולה מדברי הרמב »ן בתורת האדם, הובא בב »י יו »ד סי’ קנח, לפיה יש היתר של דרכי שלום. אך לא על יסוד « ורחמיו על כל מעשיו » כי אם כהמשך ישיר להיתר « איבה », שכן אף בפרנסת העכו »ם ובקור חוליהם, שהותרו משום דרכי שלום, יש ומחיים אותם. אמנם לרמב »ם יש להבין כיצד דרים שני ענינים אלו בכפיפה אחת. מחד, אין נותנים להם מתנת חנם, ואף « אין מעלין », היינו אין שום דאגה לגורלם. מאידך, יש ליצור יחסי הבנה ושלום משום איבה ודרכי שלום. וע »כ יש לחלק לפי הנסיבות, זמן, מקום ואישיות העכו »ם. כללית נ »ל כי כאשר יש ב »חנינה » זיקה לע »ז, כגון גיוס עזרה להצלת בית ע »ז אסור, אך כאשר אין ניכרת זיקה כזו. כגון עזרה לפליטי וייטנם הנסים על נפשם מרדיפות הקומוניסטים, אף שיש ביניהם עובדי עכו »ם, גובר היסוד של « רחמיו על כל מעשיו ».
כך גם מסתבר מהקושי בהבנת דברי הרמב »ם בריש פ »י מהל’ ע »ז, שפתח בז’ עממין והמשיך בסתם עכו »ם, וראה עוד דבריו בספר המצוות ל »ת מח ובהערת הרב קפאח שם, כפי שצויין במאמר לעיל ליד הערה 51.
לכל זה יש להוסיף פסק השו »ע ביו »ד סי’ קמח, יב כי מו »מ ביום חגם ושאר דברים שמכרו שם הותרו בזמן הזה שאינם בקיאים בטיב אלילים. עיי »ש – הערת העורך.
158 וכן כתב הדינא דחיי, לאוין מה’ (מד ע »ב).
159 הל’ רוצח פי »ג ה »ט.
160 הרמב »ם שם מבוסס על הגמרא בבא מציעא לב,א. ושם בגמ’ נאמר « אינו זקוק ». וכן ברש »י שם. אמנם בתוספתא ב »מ פ »ב. יא הלשון היא « אין רשאי ».
161 הל’ ע »ז פ »י ה »ד.
162 פ »א ה »ט.
163 ודברי הרמב »ם בהל’ רוצח פי »ב הט »ו, המבוססים על הגמ’ בבא בתרא ד,א. הם רק מדרבנן. וכן משמע מדברי הגמ’, וכן במאירי, שם. ועיין תורה ומדינה, ז, מאמרו של הרב ישראלי שליט »א « מעמד הנכרי במדינה ישראלית לאור התורה » – פרק ג,ו, דרוצה לחדש בדעת הכס »מ ברמב »ם. דאיסור מתנת חנם הוא לתת לגוי. אולם יש איסור « או מכור לנכרי » שאסור לגרום לו לקבל. ומהאור שמח הנ »ל מוכח שלא כדבריו. בחת »ם סופר חו »מ סי’ קצר דן ברפוי גוי בשבת, ואחר שכתב דמפני פקו »נ שרי, כתב שצריך ליקח ממנו שכר רפוי מפני « לא תחנם » ויתנו לצדקה. ולכאורה סבר דאיסור מתנת חנם אינו דוקא בנתינה מרכוש הישראל. אולם יש לדחות, דעצם הטפול של רופא הריהו נתינה המצריכה שכר ולכן שייך מתנת חנם. ראיה לכך יש להביא מהגמ’ בע »ז סד,א כי עבורת חנם אף היא בכלל מתנת חנם.
*** מלבד שאלת « לא תחנם » עולה כאן דין אחר, העדפת מוכר יהודי על מוכר גוי, כפי שדורש הספרא בפר’ בהר על הפסוק « וכי תמכרו ממכר לעמיתך » (כה, יד). דרשה זו לא נזכרה בבבלי אך הובאה ע »י כמה פוסקים, ראה חנוך מצוה שלז, תשב »ץ ח »ג סי’ קנא שו »ת הרמ »א סי’ י ועוד – הערת העורך.
164 גיטין מז,א. ועיין לעיל הערה 14.