הרב זלמן נחמיה גולדברג

ראשי פרקים

א. הצגת השאלה; הגורם ליחוס אם – עיבור או לידה
ב. העיבור כגורם ליחוס
1. ראיה מדברי רע »א.

2. עובר העומד למות דינו כנפל ואין לו יחוס אם
3. נפל אינו נחשב חי ואינו נחשב מת
ג. הבחנה בין אב לאם – הערת בית האוצר
ד. הלידה כגורם ליחוס
1. ראיה ממעוברת שנתגיירה
2. היולדת כאם רק כשלא קדמה לידה אצל אחרת
3. אם הראיה מגר תלויה במחלוקת אם עובר ירך אמו
4. משמעות הכלל – גר שנתגייר כקטן שנולד דמי
ה. אם יחוס אם שעברתו מעכב יחוס הלידה – סברות הגרנ »ט והנתיבות
ו. כשנכרית עברתו והועבר לרחם ישראלית
ז. דין הולד המועבר
1. לענין ירושה ולענין בכורה
2. דין בכורה כשהוצא העובר מהראשונה בכלי שחצץ הרחם
ח. דין בהמה מועברת לענין בכורה
ט. סיכום

א. הצגת השאלה; הגורם ליחוס אם – עיבור או לידה
מה שהמציאו רופאי זמנינו באשה שאינה ראויה להתעבר שמוציאין העובר מרחם של אשה אחרת ומכניסין אותו לרחם של אשה זו ונולד ממנה, ויש לדעת מי נחשב לאם הנולד, הראשונה או השניה או ששניהם נחשבים לאם הנולד. ונ »מ להרבה דיני תורה, אם הולד אסור באחותו מאם הראשונה או שאסור באחותו מאם השניה או שאסור באחותו משתי האמהות. וכן יש לשאול איזה אם יורש הולד. וכן יש לדון אם הראשונה היתה ישראלית והשניה נכרית או להיפך הראשונה נכרית והשניה ישראלית אם הולד דינו כישראל או כנכרי, וכן אם הראשונה היתה מפסולי קהל כממזרת וכדומה והשניה כשרה או להיפך, מה דין הולד לענין היתר לבוא לקהל, וכן אם
-249-
היתה הראשונה לויה והשניה ישראלית או להיפך אם הבן חייב בפדיון הבן או אפילו שניהם ישראליות רק שאחת מהם כבר ילדה אם הבן חייב בפדיון הבן 1.

ראשונה יש לברר מה הגורם להתיחסות הבן אחר אמו אם העיבור או הלידה.

ב. העיבור כגורם ליחוס
1. ראיה מדברי רע »א.
לכאורה יש לפשוט ממה שכתב רע »א בחידושיו על הגליון יורה דעה סימן פ »ז ס »ו על מה שנפסק שם שהמבשל בשר בחלב של מתה פטור ובגמ’ מיעטו חלב מתה ושחוטה ממה שכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו שרק בחלב שראויה להיות אם אבל חלב שחוטה ומתה שאינם ראוים להיות אם לא נאסר לבשל בחלב שלהם. ועל זה כתב רע »א שם וז »ל: « גם מסתפקנא בחלב טרפה למה דקיימל »ן דטרפה אינה יולדת אם מקרי אינה ראויה להיות אם ואין בזה משום איסור בשר וחלב. ועיין סנהדרין דף סט א’ (שסורר ומורה אינו יכול להיות אלא ג’ חדשים מעת שנעשה גדול עד אחר עבור ג’ חדשים שאז נקרא בן אבל אחר שעברו ג’ חדשים שכבר יתכן לקרותו אב אילו היה בא על אשה והיתה מתעברת והיה עוברה ניכר בג’ חדשים והתורה אמרה בן ולא אב ולא נעשה בן סורר ומורה) אם כן דאב נקרא גם אב העובר, הכי נמי יש לומר דטרפה ראויה להיות אם דהא יכולה להתעבר אלא שלא תלד (עיין ש »ך סימן נז סק »מה) אם כן היא אם עובר ונקראת אם ומכל מקום יש לומר דלא מקרי אם אלא אם העובר עומד להיולד אבל טרפה לא נקראת אם בשביל עובר כיון דאין סופה להיולד. אח »כ מצאתי באו »ה כלל לא אות י »ד דחלב טרפה היא בשר וחלב דאורייתא דראויה להיות אם דאם היתה מקודם מעוברת יכולה להוליד אחר שנטרפה עיי »ש. ולפי »ז בטרפות מתחלת יצירתה כגון יותרת וכדומה אין בחלבה דין בשר וחלב דאורייתא. ועיין בפמ »ג שהביא דברי האו »ה ומה שכתב עליו וצ »ע » עכ »ל הרע »א.

ולכאורה יש להוכיח מזה שאם נקראת משעת העיבור ואם כן בשאלה שלנו הולד מתיחס אחר האם שעיברה אותו.

2. עובר העומד למות דינו כנפל ואין לו יחוס אם
ואף שבמקום שהאם אינה יכולה להוליד העובר אינה נחשבת כאם מ »מ נראה שכאן אף באשה טרפה שעיברה והוציאו הולד ממנו והכניסו לרחמה של אשה אחרת ונולד נחשבת אמו, הראשונה שעיברתו, אף לסברה שכתב רע »א שבמקום שאינה ראויה להוולד אינה נחשבת כאם, שנראה בטעם הדבר שכל עובר שאינו ראוי להיולד הריהו נידון כנפל, ונפל כמת חשיב, ואם של מת אינה אם ואין הטעם משום שרק אם נולד לבסוף נעשית אם למפרע – ולכן כל שנולד אף מאשה אחרת נחשבת הראשונה כאמו שהרי נתברר שאינו נפל.

וכן נראה סברא זו בנמו »י יבמות ריש פרק החולץ לדעת ריש לקיש שהחולץ למעוברת והפילה
-250-
אינה חליצה ולא אמרינן שאגלאי מילתא למפרע שהעיבור לאו כלום. וכתב על זה הנמוק »י וז »ל: « ואע »ג דבהרבה מקומות קיימל »ן אגלאי מילתא למפרע, שאני הכא שאם בשעה שחלץ היה ודאי שלא היתה ראויה לבא לכלל לידה אין הכי נמי דההוא עיבור כמאן דליתא דמי וחליצה שחלץ לה כשרה, אלא שאינו כן דאיהו חייש דלמא באותה שעה ראויה לילד ולד גמור אלא שאחר כך גרם לה איזה דבר שתפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום וכו’ עכ »ל. ולפי »ז יוצא שאם היבמה טרפה שאינה ראויה לילד. חליצתה חליצה גם בעודה מעוברת. ואף שבטרפה אין הסיבה בעובר עצמו אלא שאין לאמו כח להולידו מ »מ כיון שאין העובר ראוי להוולד נחשב כנפל וכאינה מעוברת, וכן מותר לייבם יבמה טרפה מעוברת.

ולפי מה שכתבנו יש להתיר במעוברת, בעובר שמכירים בו מחלה שלא יכול לחיות ל’ יום אחר שיולד שיהיה מותר להפילו מאחר שדינו כנפל.

3. נפל אינו נחשב חי ואינו נחשב מת
והנה דבר זה שנפל חשוב כמת לכאורה מבואר כך בגמ’ שבת קלה, א שהנולד בחודש השמיני הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו ואמו שוחה עליו ומניקתו מפני סכנת האם. ואם אסור לטלטלו, שחשיב כמוקצה, נראה שחשיב כמת שאם חי הוא למה נחשב כמוקצה 2. והנה מזה שאין מאכילין אותו בשבת ולא חיישינן לחיי שעה שלו יתכן שאין להוכיח שמת הוא, שאפשר שאף שהוא חי מ »מ לא ניתן שבת לידחות כדי להצילו. שהרי להרבה פוסקים אין מחללים שבת גם על כל עובר, ובנפל מודים כולי עלמא שאין מחללין שבת להצילו. אכן לפי »ז לשיטות שלהצלת עובר לא ניתן שבת לידחות, יהיה מוכח מכאן שגם איסור דרבנן אין דוחים, ואפילו מוקצה שיש מתירים לטלטל מוקצה משום הפסד מרובה, מ »מ לא ניתן להציל עובר. אכן יש לחלק שרק להציל נפל, שאי אפשר להצילו רק לחיי שעה, בזה אסור לעבור אפילו איסור דרבנן, אבל עובר שאפשר להצילו לגמרי בזה מסתבר שאיסור דרבנן מותר לכו »ע לעבור כדי להצילו.

אכן אין לומר שנפל דינו כמת ממש וחיותו הוא כזנב הלטאה, שאם כן יטמא בחיים וכמו שמצינו בנשברה מפרקתו ורוב בשר עמו או שנקרע כדג מגבו או שהותז ראשו או שנחלק לשני חלקים בבטנו שהם מטמאין אע »פ שעדיין הוא מרפרף באחד מאבריו, וכמו שפסק הרמב »ם בפ »א מטומאת מת הט »ו, ואילו בנפל פסק הרמב »ם שם הי »ד: « שבן שמונה הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה ». ומזה מוכח שהוא עצמו אינו מטמא כמת, שא »כ מה נ »מ אם מקבל טומאה ממת הרי הוא עצמו מטמא, וא »כ נראה שנפל אינו כמת ואינו כחי וכן מבואר בגמ’ ב »ב כ, א שנפל ממעט חלון שלא יהיה בו טפח הכנס הטומאה, הרי שהוא עצמו אינו מטמא, ודוחק להעמיד בנפל שאין בו כזית שגם בשר המת שאין בו כזית חוצץ מפני הטומאה, שבודאי לא מסתבר שיתכן נפל חי שאמו מניקתו שלא יהיה בו כזית.וכן פירש »י שם – בן שמנה שהרי הוא כאבן, לא חי ולא מת.

והגדרה זו שכתבנו שנפל אינו לא כחי ולא כמת יש להוכיח כן מדין נפל בבהמה, שמבואר
-251-
ברמב »ם פ »ב מאבות הטומאה שהשוחט בן ח’ אין שחיטתה מטהרתה מידי נבלה והוה כמתה מאליה, אבל כל שחי הבן ח’ אינו מטמא, עיין בכס »מ שם. הרי שאין דינו כחי, שהרי אין שחיטה מועלת בו כמו שמועיל בטרפה, ואינו כמת שהרי אינו מטמא מחיים כמו שמטמא מפרכסת או בהמה שניטלה ירך וחלל שבה שהיא נבלה מחיים, וכמו שפסק הרמב »ם שם פ »ב ה »א. מכל זה נראה שאין נפל חשיב כמת ומ »מ גם חי אינו. וטעם הדבר נראה כיון שעתיד למות אינו נחשב כחי גם כעת שהוא חי. ואף שגוסס נחשב חי ואפילו עומד למות, ואפילו טרפה שיש חסרון בגופו ועומד למות תוך י »ב חדש ומ »מ נחשב כחי, צריך לחלק בין מי שהיה חי ולא עמד למות אלא שאח »כ נולדה בו סיבה שעומד למות שזה נחשב כחי כל זמן שהוא חי, כמו גוסס שדינו כחי, אבל נפל שמעולם לא היה חי שלא עמד למות, שהרי נולד בן ח’, לכן גם בשעה שהוא חי עדיין אין לו דין חיות. ואין להקשות לפי זה לפי מה שהבאנו מהנמוק »י ביבמות שכל נפל אינו מגלה למפרע שלא היה עיבורו כעובר חי כל שלא נודע שעומד למות, ולכן חליצת מעוברת אינה חליצה אף שהפילה אחר כך, וא »כ כל שנולד בן ח’ נאמר שכבר היה לו דין חי כשהיה עובר וכל שהיה חי ממשיך להיחשב חי גם כשנולדה אחר כך סיבה שימות כמו גוסס, וצריך לומר שמה שחי כשהוא עובר אינו כחי כשנולד ואין חיותו של עובר גורמת שיחשב חי גם אחר שנולדה סיבה למיתתו 3.

אכן כל זה בנפל שאינו יכול לחיות ל’ יום אבל אם נולד בן ט’ טרפה מהבטן אף שמעולם לא היה חי וגם אינו עתיד לחיות י »ב חודש חשיב חי, שהרי טרפה מהבטן שחיטתה מטהרתה מידי נבלה, הרי שחיה היא, ולפי מה שנתבאר נראה שהחולץ ליבימתו שהולידה בן ח’ מועיל החליצה ואינו כחולץ מעוברת. והנה דעת הרמב »ם שנפל בן ח’ יורש את אמו ואחר שימות יורשים אותו אחיו מאביו, ומזה נמי מוכרח שנפל אינו כמת שהרי מת אינו יורש את אמו להנחיל לאחיו מן האב, ואף שגם חי אינו, מ »מ לענין ירושה מעכב הנפל שלא ירשו יורשים אחרים כל זמן שהוא חי, שיורש הרי הוא כהמשך-החי, ולכן כל שלא מת אף שאינו חי אין הירושה עוברת ליורשים אחרים אלא הרי הירושה של הנפל, ולכן כשמת אח »כ הנפל יורש ממנו אחיו מן האב. ונראה להביא ראיה לדעת הרמב »ם מהגמ’ בנדה דף מ »ד שתינוק בן יומו נוחל בנכסי האם להנחיל אחיו מן האב, ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, מ »ט דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב, ומקשה הגמ’ איני והא הוה עובדא ופירכס עד תלת פירכוסי, אמר מר בר אשי מידי דהוה אזנב הלטאה, ע »כ. וקשה, למה לגמ’ לתרץ שהפרכוס של העובר אחר מיתת אמו היה כזנב הלטאה שזה כמת ממש וכמו שהבאנו לעיל גבי נשברה מפרקתן ומפרכסת שטמא מחיים, היה לה לתרץ
-252-
שמה שפירכס לא עדיף מנפל, ונפל אף שחי הוא ואינו מטמא מ »מ אינו יורש את אמו, ומזה ראיה להרמב »ם שאילו היה העובר חי כנפל היה יורש את אמו. ויש לדחות בדוחק שאילו היה מה שפירכס כחיות נפל יתכן שהיה יכול להישאר בחיים לגמרי, שאם נשאר חי אחר מיתת אמו למה לא ימשיך בחיים. אכן ברש »י שם נראה שהעובר פירכס במעי אמו ולא שיצא לחוץ ופירכס, ובזה בודאי יתכן שעדיין חי הוא אלא שמת מחמת שאינו יכול להיולד ומת שם, אלא ע »כ כהרמב »ם. ואולי שאז היינו יכולים להוציא העובר על ידי שנחתוך בטנה של האם ושוב היה יכול לחיות וכמו שהביא תוס’ שם ד »ה איהו שבנהרגה האם שאז העובר אינו מת קודם אפשר להצילו ולהוציאו.

ג. הבחנה בין אב לאם – הערת בית האוצר
ונחזור לעיקר דברי הרע »א שאם של עובר נקראת אם, והוכיח כן מהגמ’ שאב של עובר נקרא אב. אכן מצינו בבית האוצר לר’ יוסף ענגל בערך אב שכתב להבדיל בין אב לאם, שאב נחשב לאב גם כשהוא עובר ואילו אם אינה נחשבת לאם עד שתלד. והוא ממה שכתב רש »י במגילה דף י »ג על מה שאמרו שם בגמ’ שאסתר כשעיברתה אמה מת אביה, וכשנולדה מתה אמה, וז »ל: « ובמות אביה ואמה תו למה לי מאחר דכתיב כי אין לה אב ואם, אלא ללמדנו שאפילו יום אחד לא היה לה אב ואם. בשעה שנתעברה אמה מת אביה נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה להקרות אב, וכשילדתה אמה מתה ולא נראית לקרות אם » עכ »ל, הרי שיש חילוק בן אב לאם, וטעם החילוק כך הוא שאב אינו קשור בלידה ולכן רק עיבור גורם לקרותו אב אבל באמהות הלידה היא הקובעת ולא העיבור, כיון שיש לה לידה, ולפי »ז נדחה מה שלמד הרע »א אם עובר מאב עובר.

ולפי »ז אדרבה יש להביא ראיה שאין העיבור גורם להיקרות אם אלא הלידה. אכן עדיין אין מזה ראיה שרק הלידה גורם להקרות אם ויתכן ששני הדברים העיבור והלידה, כשיש שניהם אז נחשבת לאם אבל בלידה לחוד אינה נחשבת לאם.

ד. הלידה כגורם ליחוס
1. ראיה ממעוברת שנתגיירה
אכן נראה לענ »ד להביא ראיה שבלידה לחוד נעשית אם מהגמרא יבמות צז, ב: « שני אחים תאומים גרים וכן משוחררין לא חולצין ולא מייבמין ואין חייבין משום אשת אח (אפילו קדשו לאחר שנתגיירו, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, הלכך אין לו אחוה ואפילו מן האם רש »י). היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מיבמים (דצד ייבום מן האב הוא, והני אין להם אב דזרע גוי כבהמה) אבל חייבין משום אשת אח (חייבין כרת משום אשת אח מן האם שהרי היא כישראלית שילדה בנים) » ע »כ. ומזה נראה מוכרח שדי בלידה שיתחשב אמו שהרי הורתן היתה שלא בקדושה ומתבטל יחוס האם בגירות, שנעשו כקטנים שנולדו ונעשית אמו על ידי לידה הרי שלידה הוא העושה אם. 4
-253-
2. היולדת כאם רק כשלא קדמה לידה אצל אחרת
ואין להקשות ממה שאמרו בגמ’ חולין ע, א: הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו, דידיה פטר, דלאו דידיה לא פטר, או דילמא דלאו דידיה נמי פטר, תיקו. וברש »י שם פירש שהספק אם נפטרה בהמה השניה מבכורה. ולכאורה נראה שכל שלא עיברתו רק שהכניסו עובר למעיה וילדה אינו פוטר מבכורה, שאין העובר שלה, ואף להצד שפוטר אינו מטעם שדי בלידה להחשיבו כוולדה רק שגם לידה דלאו דידיה פוטרת. וכן נראה מלשון הרמב »ם פ »ד מבכורות הי »ח: « הדביק שני רחמים זה לזה ויצא מזה ונכנס לזה הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור שהרי פטר רחם או לא נפטרה עד שיפטור רחמה ולדה » עכ »ל. הרי שכל הספק שמא צריך שיפטור רחמה ולדה שלה או די שיפטור רחמה ולד אף שאינו שלה. וכדי ליישב נראה לומר שספק זה שהדביק שני רחמים מדובר שיצא מבהמה עובר חי שכלו לו חדשיו שכבר היה בו לידה מהראשונה ולכן אינו נעשה ולד של השניה. ועוד יתכן שהספק גם ביצא מהראשונה ולד מת, ואז ודאי לא נעשה ולדה של השניה, שכל שאינו חי העובר מכח השניה לא נעשה ולדה, אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, שהעובר חי מאמו, אז חשיב אמו בלידה אף שלא היה הריון ממנה, שהרי כקטן שנולד דמי.

וראיה לפירוש זה שהרי נסתפקו שם בגמ’ בעוד ספק: « בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו » (מי קדוש בהאי יציאה אחרונה או לא, רש »י). וקשה למה לא יפטור, הרי הולד הוא של הבהמה הזאת, ולכאורה זה פשוט בעובר שהוציאו מרחם אמו והחזירו אותו שבודאי יחשב לידה, ומה איכפת לנו שהיה בחוץ זמן מה, אלא ע »כ כיון שכבר חל עליו שם לידה במה שבלעתו החלדה והוציאתו רק שאין לידה זו פוטרת מבכורה מכיוון שלא נגע הולד ברחם שהחולדה חצצה, ולכן כל שכבר היתה לידה אין הלידה השניה מחשיבתו כולד שלה. ומכאן מוכח שגם אם ביציאה מרחם הראשונה היה הולד מת, גם בזה יש ספק אם יפטרו השניה, שהרי מסתבר שאין הולד יכול לחיות כשהוא בלוע בחולדה (ולא נתברר לי למה לא הובא ברמב »ם ספק זה של בלעתו חולדה), אבל במקום שלא היה לידה אצל הראשונה כמו במעוברת שנתגיירה או בשאלה שלנו שהוציאו העובר, שלא חל עליו אז לידה, שהרי מכח לידה זו היה נפל, ורק בבהמה לענין לפטור מהבכורה גם נפל פוטר חשוב לידה, אבל לגבי יחוס אחר אמו כל שהיה נפל אינו מתיחס אחריה, ואף שכתבנו לעיל שנפל אינו כמת ולדעת הרמב »ם יורש אמו הרי שמתיחס אחריה, מ »מ בשאלה שלנו שהרופאים מוציאין העובר תיכף בתחילת ההריון ודעת הש »ך שעד ארבעים יום אין עובר יורש אף בעובר שסופו שנולד חי וכ »ש בזה שהוציאו מרחם אמו שלולא שהכניסו אותו לרחם אחרת היה מת שאין מקום לקרותה לידה,
והרי מפורש ביור »ד סימן שה ס »כ: « השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו אע »פ שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואיל ונולד בקדושה חייב שנאמר פטר רחם בישראל והרי פטרו רחם בישראל וכו’ « עכ »ל, הרי שהלידה פוטרת ואין אומרים כיון שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אין הולד שלה ואין ולד פוטר אלא שלה, אלא ע »כ שלא אמרו כן אלא בולד שנולד אצל אחרת אבל כשלא נולד אצל אחרת פוטרת הלידה.

3. אם הראיה מגר תלויה במחלוקת אם עובר ירך אמו
אכן מה שהוכחנו מזה שמעוברת שנתגיירה שמתייחס הבן אחר אמו, שהלידה לבד גורם
-254-
להתיחסות אחר האם, יש לדחות למ »ד עובר ירך אמו, ולכן מעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה שעובר ירך אמו וכמו שמפורש בגמ’ דף עח, אם כן יש לומר שלעולם בלידה לחוד אינה נעשית אם, כיון שילדה ילד שאינו שלה, וכמו שהבאנו מהגמ’ בחולין גבי הדביק שני רחמים, רק מעוברת שנתגיירה כיון שעובר ירך אמו נמצא שילדה ולד שלה, שבא על ידי הריון שלה.

4. משמעות הכלל – גר שנתגייר כקטן שנולד דמי
ואף שנתגיירה וכקטן שנולד דמי וא »כ נמצא שלא היה הריון שלה, מ »מ לא אמרו גר שנתגייר כקטן שנולד לענין שהגר עצמו אינו אותו אדם עצמו שהיה לפני גירות וכאילו נוצר אדם חדש, שא »כ גוי שלוה כסף ונתגייר לא יחויב לשלם, שאינו אותו אדם שלוה, ובגמר’ מפורש בב »מ עב, א שנכרי שלוה מעות מישראל בריבית ונתגייר גובה את הקרן וכו’, ואם יש לדחות שגובין ממנו מכח שיעבוד נכסים, קשה, למה ישראל שלוה מעות מנכרי ונתגייר גובה ממנו הנכרי וכמפורש שם, איך גובה אם אינו אותו אדם, וכן מה שאמרו בסנהדרין דף עא, בבן נח שעבר עבירה שחייבין עליה מיתת ב »ד בין ישראל ובין בן נח ונתגייר, שאם לא נשתנה קטלה חייב, ולא אמרו בזה שנתגייר כקטן שנולד דמי. ועיין שם בתוס’ ד »ה בן נח שלא אומרים בזה את הכלל גר שנתגייר כקטן שנולד רק שלא כתבו בזה טעם. ולע »ד נראה שלא אמרו כן אלא בנוגע לאחרים שאחר שנתגייר אינו יותר קרוב לקרוביו וכשר לעדות ומותר בעריות אבל לא אמרו שהוא עצמו אינו אותו אדם שהיה קודם, לכן חייב בכל מה שנתחייב לפני שנתגייר. ולפי »ז נראה שלמ »ד עובר ירך אמו, מעוברת שנתגיירה ילדתו בקדושה הרי זה כילדה ולד שלה כיון שהעובר הוא כאיבר מאיבריה וא »כ אין ראיה מכאן לענין שהוציאו עובר מאשה אחרת והכניסו אצלה וילדתו שתחשב כאמו, כיון שילדה ולד שאינה שלה.

אכן למ »ד שאין עובר ירך אמו ואעפ »כ סובר שמעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה ומטעם שאין כאן חציצה שהיינו רביתה ועלתה לו טבילה לבן וכמבואר בגמ’ יבמות שם, ואעפ »כ נחשבת כאמו, זה ראיה שלידה, גם כשאין הולד שלה – שהרי מה שעיברתו בא הגירות ועשאתו כקטן שנולד גורמת שיתחשב כאמו וחייב על אשת אחיו. מכאן מוכח שדי בלידה לחוד שיתייחס אחר אמו ויאסר באשת אחיו מאמו.

ומעתה מאחר שלמ »ד עובר לאו ירך אמו יש הכרח לומר שלידה לחוד גורם להיחשב כאם, א »כ גם מ »ד עובר ירך אמו סובר כן, מאחר שלא מצינו שחולקים בסברה זו, מהיכי תיתי לומר שחולק וסובר שלידה אינה עושה אם, ואף אם נדחוק ונאמר שהברייתא ביבמות דף צז, שאומרת ששני אחים שהיה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה שחייבין משום אשת אח סוברת שעובר ירך אמו, אבל למ »ד עובר לאו ירך אמו אינם חייבים משום אשת אח, וגם נאמר שזה שאמרו ביבמות דף עח, במצרית מעוברת שנתגיירה שבנה שני הוא גזה »כ שנלמד מ »אשר תלד » ולכן אף שאין הבן מתיחס אחר אמו מ »מ כך גזה »כ שיחשב מצרי שני, מ »מ יקשה להלכה שהרי כתב הרע »א בדו »ח כתובות יא, א ד »ה ולפי הגירסה להקשות על מה שכתבו התוס’ שיתכן גר קטן מהתורה למ »ד שאין לקטן זכיה מן התורה, במעוברת שנתגיירה, והקשה רע »א הרי קיימל »ן שעובר לאו ירך אמו, וא »כ איך יהיה גר מהתורה, וכתב לתרץ שבמקום שעושין עבור עצמו ועבור אחר מועיל גם במקום שאין שליחות לכן במעוברת שנתגיירה כיון שמגיירת עצמה מועל הגירות גם לעובר, עיי »ש. ולפי זה
-255-
קשה איך פסק הרמב »ם בפי »ד מהל’ איסורי ביאה הי »ד והשו »ע ביורה דעה סימן רסט סי »ד שבהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח, הרי עובר לאו ירך אמו. ובע »כ שבלידה לחוד נעשית אם, ולכן חייבין משום אשת אח, ואם כי האחרונים האריכו בזה לברר דעת הרמב »ם אם סובר עובר ירך אמו, אבל לא ראיתי שיתלו דין זה שחייבין משום אשת אח בשאלה זו אם עובר ירך אמו.

ה. אם יחוס אם שעברתו מעכב יחוס הלידה – סברות הגרנ »ט והנתיבות
אכן עדיין יש לפקפק בראיה זו, שבחידושי הגרנ »ט הקשה לגירסא שהביאו תוס’ כתובות יא, א שקטן יש לו זכיה רק מדרבנן א »כ איך יתכן שחייבין משום אשת אח כיון שאין הגירות חל כשהם עוברין רק מדרבנן, למה חייבין מן התורה, ואם נתגיירו אחר שגדלו עוד פעם, לא היו צריכין להיות חייבין משום אשת אח שהרי לא היתה לידתן בקדושה מן התורה, וקושיה זו הבאנו לעיל מרע »א. ותירץ שמועיל כיון שגם היא מתגיירת, זוכה גם עבור הבן. עוד הקשה על מה שתירץ הרמב »ן איך חל הגירות במעוברת שנתגיירה הרי לא מלו את העובר, ותירץ תירוץ א’ שעובר מתגייר בטבילה לחוד כאשה כיון שלא יתכן שימול, עוד תירץ שמועיל טבילה ואחר כך מילה ואין הסדר מעכב. קשה שא »כ יוצא שלא נגמרה גירות העובר עד שימול ונמצא שאין לידתו בקדושה ? ותירץ הגרנ »ט שמעוברת שנתגיירה בנה מתיחס אחריה גם בלא שחל הגירות עליו, שכיון שנולד מישראלית הרי הוא ממשפחת ישראל, ומה שצריך גירות אינו אלא לחייבו במצוות אבל ממשפחת ישראל נחשב גם כשלא נתגייר והרי הוא כישראל לפני מתן תורה שלא אמרו בהם גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וטעם הדבר כי כלל זה נאמר רק כשעובר לאומה אחרת, אבל כל שהוא מאומה ישראלית ורק נתגייר להתחייב במצות אינו כקטן שנולד 5.

ולסברת הגרנ »ט נתחזקה ראיתנו שלידה לחוד גורמת לא רק שיתיחס הולד אחר אמו שהולידה אותו אלא אף אם הולד לא נתגייר ואינו חייב במצוות מ »מ מתיחס אחר אמו. אכן לענ »ד יש לומר תירוץ אחר על קושית הגרנ »ט, לפי מה שכתב הנתיבות בתשובת חמדת שלמה אהע »ז סימן ב; הביאו הפתחי תשובה אהע »ז סימן ד’ סק »א, שעכו »ם הבא על בת ישראל הבן צריך גירות, ומה שאמרו בגמ’ בכורות דף מז שחייב בפדיון הבן הוא משום שכל זמן שלא נתגייר הבן הוא מתיחס אחר אביו, אבל מעת שנתגייר שכבר אינו מתיחס אחר אביו, שגר אינו מתיחס אחר אביו הגוי, וממילא מתיחס אחר אמו, לכן חייב בפדיון הבן ואסור בממזרת 6.

ואם כי סברה זו קשה להבין. איך פועל מה שנתגייר שיתיחס למפרע אחר אמו, אבל עכ »פ לסברה זו נראה שיש ליישב קושית הגרנ »ט,שגם במעוברת שנתגיירה כל זמן שהבן אינו מתגייר
-256-
מתיחס הוא אחר אביו,אבל אחר שנתגייר מתיחס אחר אמו,שגם הלידה לחוד גורמת שיתיחס אחריה כל שאין לו יחוס אב.

וכן אפשר ליישב למה עכו »ם הבא על בת ישראל הבן חייב בפדיון הבן להסוברים שהבן צריך גירות על פי סברת הגרנ »ט שהלידה מישראלית גורמת שיחשב ממשפחת אומה ישראלית, רק שכדי להתחייב במצוות צריך גירות ולכן אחר שנתגייר חייב בפדיון הבן כיון שמתייחס אחר אמו. ק »ו הוא, אם מעוברת שנתגיירה שהורתו היה שלא בקדושה גורמת הלידה שיהיה ממשפחת ישראל, ק »ו בעכו »ם שבא על בת ישראל שגם הורתו בקדושה שיחשב ממשפחת ישראל, אלא שצריך גירות מכח שאביו גוי.

עכ »פ לסברת הנתיבות יש לדחות מה שהבאנו ראיה ממעוברת שנתגיירה שמתייחס הבן אחר אמו לנידון השאלה שלנו בהכניס עובר לרחם אשה אחרת וילדה שיתייחס אחר האם שילדה, שאפשר שכל שיש לו אם אחרת שמתייחס אחריה, ממילא אינו מתייחס אחר האם שילדה, כמו שיחוס האב מעכב שלא יתיחס אחר האם, ורק במעוברת שנתגיירה שכבר אין לעובר יחוס אחר שאין גר מתיחס אחר אביו הגוי, וכן אינו מתיחס אחר אמו שעיברתו כיון שנתגייר, רק אז מתיחס אחר האם שהולידתו, וא »כ אין להוכיח מזה שאינו מתיחס אחר האם שעיברתו, אלא אחר האם שילדתוש אכן לפי מה שהבאנו מרש »י מגילה שאם של עובר לא נקראת אם, ממילא מתיחס אחר האם שהולידה אותו.

העולה ממה שכתבנו שלעולם מתיחס הבן אחר האם שהולידה ולא אחר האם שעיברתו, ואסור באחותו מאם המולידה ומותר באחותו מאם שעיברתו, זולת לפי סברת הרע »א באם נצרף סברת הנתיבות שאסור באחותו מאמו שעיברתו ומותר באחותו מהאם שילדתו.

ו. כשנכרית עברתו והועבר לרחם ישראלית
אכן אם הראשונה היתה נכרית בזה הבן צריך גירות ואחר שיתגייר יתיחס לאמו שילדתו לסברת הנתיבות אם אביו היה גוי, אכן אם היה אביו ישראל שבא על הנכרית ונתעברה והוציאו העובר והכניסו לרחם אשה ישראלית בזה לכאורה מסתבר שצריך הבן גירות, שהרי הלידה לחוד אינה מספיקה לעשות הבן ישראל, שהרי מעוברת שנתגיירה צריך גם הבן גירות, ואף שהאב הוא ישראל מ »מ כיון שהאם שעיברתו היא נכרית נמצא שבעת שעיברתו נעשה העובר גוי. אכן לפי מה שהעלנו שאין הבן מתיחס אחר האם רק לאחר הלידה, א »כ יתכן שישראל שבא על נכרית כל זמן שהוא עובר הרי הוא כישראל שהרי אין לו יחוס אם עדיין, רק יחוס אב, ואם נאמר כן יוצא שישראל שבא על הנכרית ונתגיירה רק האם ולא גיירו העובר, ומשכחת לה כשנתגיירה האם לא ידעו ב »ד שהיא מעוברת שבאופן זה לא חל הגירות על העובר וכמו שכתב הדגול מרבבה יור »ד סימן רסח ס »ו, שאם לא ידעו הב »ד שהגיורת מעוברת תלוי הדין באשלי רברבי, וכנראה שכוונתו שתלוי בדין זה. אם הלכה שעובר ירך אמו, נעשה גר ממילא בגיור האם, אבל אם הלכה שאין עובר ירך אמו לא נעשה העובר גר עד שיכוונו ב »ד לגיירו, וכל זה בנכרית שנתעברה מנכרי ונתגיירה, אבל בנכרית שנתעברה מישראל ונתגיירה, הבן ישראל, שהרי הורתו כל זמן שלא נולד אין לו אלא יחוס אב ובשעת הלידה הרי אמו ישראלית 7.

ויש לעיין בנכרי הבא על הנכרית והוציאו העובר והכניסו לרחם ישראלית שבזה הבן צריך גירות וכמו נכרית שמתגיירת שבנה צריך טבילה, אכן למ »ד עובר ירך אמו יעשה ישראל בלידה
-257-
לחוד גם בלא נתגייר, שאף שהיה ירך אמו הנכרית מ »מ כעת נעשה ירך אמו ישראלית והרי הוא כמעוברת שנתגיירה שאינו צריך טבילה כיון שהוא כעת ירך גיורת, אף שכבר היה ירך נכרית. אכן למ »ד שעובר לא ירך אמו ונמצא שצריך גירות יש לעיין אם תועיל טבילת אמו הישראלית שיעלה לו גירות, ובפשטות תועיל לו הטבילה כיון שאינה חוצצת, אכן לסברת רע »א למ »ד אין זכיה לקטן מן התורה לא יועיל גירותו מן התורה, כיון שכאן אין הסברה שמיגו שמועיל לעצמו מועיל גם לאחרים, ויהיה דינו כגר קטן שמטבילין אותו על דעת ב »ד שלכמה דעות אינו אלא גר מדרבנן.

ז. דין הולד המועבר
1. לענין ירושה ולענין בכורה
ובנוגע לירושה הרי הדין כמו שכתבנו לענין איסור קרובים לגבי עריות,שהעיקר הוא האם היולדת. ולענין פדיון הבן בזה לכאורה הולכין אחר השניה, ואם השניה מבכרת חייב הבן בפדיון, וראיה מהדין שנפסק ביור »ד סימן שה ס »כ: « השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו אעפ »י שהורתן שלא בקדושה ונולד בקדושה חייב שנאמר פטר רחם בישראל והרי פטרן רחם ישראל », ע »כ. הרי שקדושת בכור תלוי בלידה שאז פוטר הרחם, וכבר כתבנו שספק הגמ’ בילדה ולד שאינו שלה אם פוטר הרחם, היינו שכבר היה לידה בבכור אצל הראשונה אז הדבר ספק אם פוטר לאחרת,אבל כל שלא היה לידה אצל הראשונה פוטר השני שזהו ולד שלה. אכן אם פוטר לראשונה וכן אם הראשונה היתה מבכרת והשניה אינה מבכרת, אם הבן חייב בפדיון,נראה שאם הוציאו הולד מהראשונה לפני שנרקמו איבריו אינו פוטר לראשונה וגם הוא עצמו אינו בכור, ואם הוציאו לאחר שנרקמו איבריו נפטרה הראשונה שהרי גם בנפל אחר שנרקמו אבריו פוטר את האם. אכן אם הוא עצמו בכור יש לומר שאינו בכור כיון שלולא השניה היה נפל ונפל פטור מן הבכורה, ונמצא שנולד אצל השניה והשניה אינה מבכרת.

2. דין בכורה כשהוצא העובר מהראשונה בכלי שחצץ הרחם
אכן זה שכתבנו שהראשונה נפטרה יש להעיר שאם הוציאו העובר בכלי באופן שלא נגע העובר ברחם, בזה לא נפטרה הראשונה בודאי מהבכורה, הואיל ולא נגע הבכור ברחם, שכרכו אותו בסיב וכדומה, הדבר ספק אם הולד נחשב בכור. ואם הדבר ספק, ממילא ספק אם נפטרה האם מהבכורה, ומה שתלד אחר לידה זו יהיה ספק בכור. ומה שלא העירו הפוסקים לחוש באשה שילדה והוציאו הרופאים הולד בכפות שיש לחוש שהבא אחריו יהיה בכור וחייב בפדיון, עיין באבני נזר יור »ד סימן מה שהאריך בשאלה זו, באשה שהוציאו הרופאים הולד בכפות אם חייב הבן בפדיון, ולא כתב להעיר מה הדין בבן שתוליד אחר כך אם חייב בפדיון, והטעם לכאורה פשוט, שהבן השני בודאי אינו בכור לכהן שהרי גם הבא לאחר נפל אינו בכור לכהן. אכן סברה זו אינה נכונה ששאני בא אחר נפלים שלא פטר הרחם שכבר נפטר הרחם על ידי הנפל, אבל ביצא הראשון
-258-
על ידי חציצה נמצא שלא פטר הרחם כי אם השני הבא אחריו.

אכן מטעם אחר אין השני בכור לכהן, שלא עדיף מבא אחר יוצא דופן שאינו בכור לכהן. וטעם הדבר, כיון שאינו בכור לנחלה שאינו ראשית אונו, גם אינו בכור לכהן, וכמו שנתבאר בט »ז יו »ד סימן שה סק »כ, וא »כ זה שבא אחר הנולד בחציצה לא עדיף מנולד אחר יוצא דופן, ומטעם זה לא העירו על מי שנולד על ידי כפות של רופא שהבא אחריו יחשב כבכור לכהן. אמנם כל זה בשיצא הראשון חי, אבל בנפל שיצא דרך דופן, הבא אחריו בכור לכהן ובכור לנחלה, כך פסק בחידושי רע »א יור »ד סימן שה סכ »ג ד »ה לא, ולפי »ז יוצא שגם הנולד בכפות הרופאים אם נולד נפל הבא אחריו ספק בכור לכהן. ולפי »ז בהוציאו העובר מהראשונה והכניסו לאשה אחרת, אם הוציאו אותו באופן שהיה חציצה, יש לעיין. אפשר לומר שהבא אחריו מהראשונה אינו בכור לנחלה שהרי הראשון היה בן קיימא, אף שחיותו בא מכח השניה, א »כ גם אינו בכור לכהן, או שמא נאמר כי מה שהבא אחריו אינו בכור לנחלה הוא בגלל שסוף סוף נולד הראשון אף כי נולד לשניה, והרי זה כהוציאו נפל מאשה ואח »כ נולד לאביו בן מאשה אחרת וחזרה הראשונה והולידה בן, שמסתבר שהוא בכור לכהן.

ח. דין בהמה מועברת לענין בכורה
ובענין שהוציאו עובר בהמה והכניסו לרחמה של בהמה שניה בזה לכאורה דומה לכל פרטיו לפדיון הבן, זולת הדין שאשה אינה נפטרת מהבכורה רק בילדה ולד מרוקם, ואילו בבהמה כל ולד פוטר וכמו שנפסק ביו »ד סימן שטו ס »ז, ובדין שהבאנו לעיל מרע »א בהפילה ולד דרך דופן ואח »כ ילדה בן שהשני בכור לכהן לא נתברר לי אם כך הדין גם בבהמה, כיון שמה שבבהמה הבא אחר יוצא דופן אינו בכור אינו מטעם שנתבאר באשה, ששם הטעם כיון שאינו בכור לנחלה וטעם זה אינו שייך בבהמה, ובע »כ שיש שם טעם אחר, וטעם זה שייך גם כשהראשון היה נפל.

ט. סיכום
היוצא מתוך המאמר:
א) הגדרת נפל עובר שהוא במצב שאינו יכול להיולד או שאינו יכול לחיות שלושים יום אחר הלידה,ואין הבדל אם הסיבה לזה שאינו יכול להולד בא מכח חולשת האם או מכח חולשת עובר.

ב) נפל דינו לא כמת,שאינו מטמא,ולא כחי,שאין מחללים עליו שבת אפילו לא לטלטלו ולא להאכילו. ואם מותר להורגו בידים לא נתפרש בפירוש ויש להקל בהפלת עובר.

ג) עובר שמת, אין אומרים שנתברר שמעולם היה נפל.

ד) אב נעשה מעת ההריון. ואם, לדעת רע »א נעשית אם מעת ההריון והגר »י ענגל הוכיח מרש »י שאין נעשית אם רק בלידה.

ה) אם שהולידה אבל לא היא עיברתו, מתיחס הולד אחר האם היולדת לענין ‘איסור חיתון בקרובי האם היולדת. אבל מותר בקרובי האם שעיברתו, ולדעת הרע »א יתכן שאסור גם בקרובי האם שעיברתו.

ו) אם נעשה עובר במעי נכרית ונולד מאם ישראלית, למ »ד עובר ירך אמו – אינו צריך גירות,-
-259-
ולמ »ד לאו ירך אמו – צריך גירות, אבל אחר הגירות מתיחס אחר האם שנולד ממנה. ויכולה האם לטבול ועל ידי כן לגייר העובר בב »ד ויהי’ גר מן התורה, ולדעת הרע »א, להסוברין שזכין לקטן הוא מדרבנן, לא יהיה גר אלא מדרבנן.

ז) ישראל שבא על הנכרית ונתעברה, ונתגיירה מעוברת, יש סברה שהבן יתייחס אחר אביו אבל מהפוסקים נראה שאינו מתיחס אחר אביו.

ח) לענין בכור, אם השניה מבכרת הרי הוא בכור וחייב בפדיון. ולענין אם פוטר לראשונה, אם הוציאו אותו מהראשונה לפני שרקמו איבריו אינו פוטר לראשונה, ואם הוציאו בכלי שחצץ בינו לבין הרחם אינו פוטר לראשונה,
ט) רופאים שהוציאו נפל ממעי אמו בכלי שחצץ בינו לבין הרחם, כשתלד אח »כ יהיה הבן השני בכור.

י) הוציאו עובר מבהמה והכניסו לבהמה אחרת דין הנולד לענין בכורה כדין שכתבנו לענין בכור אדם זולת לזה שבהמה נפטרת מבכורה גם בילדה ולד שאינו מרוקם.

יא) לפי האמור באות (ה) כי הולד מתיחס אחר האם היולדת, כל שכן שהוא הדין ב »תינוק מבחנה » כאשר גם העיבור נעשה מחוץ לגופה של הראשונה. אמנם אם העיבור קובע אמהות עדיין יש לעיין בדין « תינוק מבחנה ».

1 וכן יש לדון בבהמה שהוציאו העובר ממנה והכניסו אותו לרחם בהמה אחרת וכמו שנתחדש בזמנינו להשתיל עוברי בהמה, יש לדון אם הבהמה הראשונה מבכרת והשניה אינה מבכרת, מה דין הולד אם הוא קדוש בבכורה, וכן אם נפטרו שתי הבהמות מן הבכורה.
2 אכן ברש »י יבמות דף פ, ב פירש שאמו שחה עליו ומניקתו מפני הסכנה היינו סכנת שניהם האם והבן. ולפי »ז יוצא שמותר לחלל שבת להציל נפל אבל הדבר תמוה בסברה שיהיה היתר לחלל שבת ומ »מ אסור לטלטלו משום מוקצה, ועיין בהגהות מהר »ן שפירא בסוף דף כ »ה א שמחק תיבת הבן מחמת זה. אכן החת »ס בתשובה דעתו שמניקה בגלל סכנת הבן וכן דעתו שבן נח חייב על הנפלים וצ »ע. וכן יש לעיין מה חילול שבת יש בהנקה שצריך להיתר של סכנה ואין כאן המקום להאריך.
3 אכן יש לעיין בדין שנפסק ביור »ד סימן שה סכ »ב: « בן ח’ חדשים שהוציא ראשו הוא חי והחזירו ומת או בן ט’ שהוציאו ראשו אפילו אחר שמת והוחזר ואחר כך יצא אחיו וילדה ולד של קיימא אינו פטר רחם שהרי נפטר בראשו של ראשון ». ובסעיף כג: « בן ח’ חדשים שהוציא ראשו מת וכו’ הנולד אחר כל אלו הרי הוא בכור לפדיון » ע »כ הרי שיש חילוק בנולד לשמונה בין יצא חי ליצא מת, שבמת אין יציאת הראש חשוב כלידה כולו ובן שמונה חי חשוב לידה אף שהוא נפל « ואם הגדרת נפל אינה כחי, א »כ למה חשוב לידת ראשו. כלידת כולו? ובביאור הגר »א שם בס »ק לט כתב על דין זה: « טור, וכבודו במקומו מונח ושגגה גדולה היא כי בבן ח’ אין חילוק בכל מקום בין חי למת וכו' ». וליישב דעת הטור והשו »ע נראה לענ »ד לומר כך, שבן ח’ שנולד חי שדינו כנפל אינו רק בנולד אבל בן ח’ שלא נולד אינו נפל אף שאחר כך מת, וכמו שהבאנו מהנמק »י, וכן כתבו קצות והנתיבות בסימן רע »ו סק »א עיי »ש שאנו תולים שאחר כך נולד סיבה שימות ואינו מגלה שלמפרע היה נפל. ובגמ’ בכורות מו, ב’ סובר שמואל שאין ראש פוטר בנפלים שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה, אידך לא חשיב רישיה, אכן אין הלכה כשמואל שאיתותב, ויתכן שסובר הטור לא שנדחה סברת שמואל שגם במת אומרים שראש חשוב לידה אלא מטעם אחר איתותב, שכל שלא נולד עדין אינו נפל וכמו שכתבנו, ואמתי נעשה נפל בשעה שיולד, ולכן הראש פוטרת אלא ששמואל סובר שכיון שבאין כאחת הלידה ומה שנעשה נפל ולכן אין כאן לידה וממילא גם אינו נפל, והחולקים סוברים שזה שבאין כאחת חשיב לידה ונעשה נפל.
4 ואין להקשות לפי »ז בדין המבואר בגמ’ שמעוברת שמתה שחותכין בטנה ומוציאין הוולד שנמצא שלא ילדתו אמו, לא יתיחס אחר אמו, ויש ליישב לפי מה שכתב התוס’ שבמתה האם חשוב הבן כילוד כיון שנפרד מאמו וחי לא מכח אמו אלא מכח עצמו, ולפי »ז חשיב כאילו נולד מאמו גם לגבי יחוס, ואף שנתמעט « יחוס » לגבי קרבן « מאשר תלד » פרט ליתום צ’ל שנלמד מדרשה שלא חשוב לידה.
5 עיקר הדבר שבקבלת התורה לא נעשו כקטן שנולד נזכר במהר »ל בספרו גור אריה, הביאו הש »ש בהקדמה, אבל כתב כן מטעם אחר, שכל שנתגיר בע »כ ולא מדעתו, לא אומרים בו כקטן שנולד דמי, אכן המשך חכמה אינו סובר כן שכתב שהמקור שגר שנתגיר כקטן שנולד דמי נלמד ממה שלא נתחייבו ישראל לאחר מתן תורה לגרש נשותיהן, שהיו קרובים לבעלים קורבה שיש בה איסור עריות, על כרחך שמטעם שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומותרות.
6 ובעיקר הדין בעכו »ם הבא על בת ישראל אם הבן צריך גירות, לענ »ד מפורש ברמב »ן במלחמות פרק בן סורר ומורה, שישראל הבא על עכו »ם חשיב עריות ויהרג ואל יעבור כיון שקנאים פוגעין בו, אבל עכו »ם הבא על בת ישראל אינו כעריות כיון שאין קנאים פונעין בה, וטעם הדבר שחמור ישראל הבא על עכו »ם כיון שהבן גוי, וכן כתב סברה זו הנוב »י מדעת עצמו בביאור מה שנראה מהרמב »ם כן שעכו »ם הבא על בת ישראל אין קנאים פוגעים בה, הרי שאין הולד צריך גירות שאם צריך הרי נולד בן גוי
7 ולפי »ז גם יתיחס אחר אביו, ומסתימת הפוסקים שלא כתבו חידוש זה שבישראל הבא על הנכרית ונתעברה ונתגיירה הנכרית שלבן יש אחים מן האב, נראה שאין הדין כן וצריך עיון למה לא יתיחס אחר אביו, וצריך לדחוק שזרע ישראל במעי נכרית אין הבן מתיחס אחריו אף שעדיין אינו מתיחס אחר אמו.