הרב יעקב ורהפטיג

ראשי פרקים

א. עונה בינונית במשנה ובתלמוד
ב. מחלוקת הראשונים בחשש לעונה בינונית
1. רש"י ורשב"א
2. רמב"ם
ג. טעם החשש לעונ"ב
1. טבע או וסת?
2. בעלת וסת קבוע האם חוששת לעונ"ב?
ד. בעונ"ב – בודקת או פורשת?
ה. מעת לעת או עונה אחת?
ו. מספר הימים
ז. עונ"ב – מהתורה או מדרבנן?
1. וסתות – מהתורה או מדרבנן?
2. ההשלכה לעונ"ב
ח. עקירת עונה בינונית
ט. עונ"ב במעוברת
י. סיכום

שאלה נפוצה של נשים נוגעת לפרישת 'עונה בינונית' (עונ"ב). בשו"ע יו"ד (קפט,ד) נאמר: "ועונה בינונית, שהיא לל' יום, דינה כוסת קבוע". שאלות אחדות יש לגבי עונ"ב: האם יש צורך בפרישה או די בבדיקה? מהו זמן הפרישה, עונה או מעת לעת? האם עונ"ב היא היום השלושים, היום ה31-, או יום החודש? כיצד נעקרת עונ"ב? האם מעוברת או מניקה צריכה לחוש לעונ"ב?

חלק מהפוסקים סבורים שעונ"ב היא וסת קבוע לכל דבר, אך נראה שעם הבנת מקור החשש לעונ"ב, ובהתייחס למצב הטבעי כיום, נוכל להגיע למסקנות שונות במקצת.

א. עונה בינונית במשנה ובתלמוד

שנינו במשנה (נדה ז,ב): "איזוהי זקנה? כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה." ובגמ' (ט,ב):

"וכמה עונה? אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: עונה בינונית שלשים יום. ורבא אמר רב חסדא: עשרים יום. ולא פליגי – מר קחשיב ימי טומאה וימי טהרה ומר לא חשיב ימי טומאה."

וברש"י: "ימי טומאה וימי טהרה – מראייה ועד ראייה שלשים יום."

על המשנה "כל הנשים בחזקת טהרה; ובעליהן הבאין מן הדרך, נשיהן להם בחזקת טהרה", נאמר בירושלמי (נדה פ"ב ה"ד): "אמר רבי בא: תיפתר שהניחה בחזקת טהרה. כמה עונה נותנין לה? ר"ש בן לקיש אמר: נותנין לה עונה בינונית ל' יום." מהבבלי למדנו את המושג עונ"ב לגבי סילוק דמים של זקנה, שעד שלא עברו עליה ג' עונות בינוניות בלא שתראה דם, אין היא נחשבת כמסולקת דמים, ולא די בכך שלא ראתה בג' וסתות שלה. מהירושלמי למדנו שעד עונ"ב האשה היא בחזקת טהרה, ושעונ"ב נמשכת ל' יום.

בבבלי (טו,א) על משנה זו מובא:

"אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה… אמר רב הונא… לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה, אבל הגיע שעת וסתה אסורה; קסבר וסתות דאורייתא. רבה בר חנה אמר: אפי' הגיע שעת וסתה נמי מותרת; קסבר וסתות דרבנן."

-236-

עוד מובאת דעת רבי יוחנן, שבהגיע שעת וסתה מותרת, דווקא אם עברו מספר ימים שיכלה לספור ולטבול, דאז הוי ספק ספיקא – ספק ראתה ספק לא ראתה; ואפי' ראתה, אימא ספרה וטבלה. אילו וסתות היו מן התורה, היה הדין צריך להיות כודאי ראתה, ואין זה ספק ספיקא.

ב. מחלוקת הראשונים בחשש לעונה בינונית

הראשונים נחלקו בפי' המשנה "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן" – האם מדובר בכל הנשים, בין יש להן וסת בין אם לאו; או דווקא בבעלות וסת.

"1. רש"י ורשב"א

רש"י פירש:

"בתוך ימי עונתה – ל' יום לראייה; אבל לאחר ל' בעיא בדיקה, הואיל וסתם נשים לסוף עונה. לא שנו – דכי מצאה תוך ימי עונתה לא בעיא בדיקה, אלא שלא הגיע שעת וסתה – בתוך אותן ימים שהיה בדרך, כגון אשה שיש לה וסת ולא הגיע בתוך אותן ימים. אבל הגיע עת וסתה קודם ביאתו מן הדרך, אסורה – דאורח בזמנו בא."

הרי שרש"י הבין שמשנתנו באשה שאינה בעלת וסת קבוע, ולה נותנין עונ"ב, שהיא ל' יום. האם גם בעלת וסת חוששת לעונ"ב, לדעת רש"י? דבר זה יבואר להלן.

וכן פי' הרשב"א (בחידושיו שם טו,א ד"ה הא דאמר רב הונא), והוכיח כך מלשון הגמרא. על המשנה "לא שנו לא שאין לה וסת, אבל יש לה וסת אסורה", שאלה הגמרא: הרי מסתבר להיפך, שזו שיש לה וסת הרי היא בחזקת טהרה יותר מזו שאין לה וסת? ותירצה הגמ': "לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה, אבל הגיע שעת וסתה – אסורה. " ומדוע לא הפכה הגמרא את דברי רב הונא, לומר שמשנתנו בבעלת וסת קבוע, אך זו שאין לה וסת קבוע אינה בחזקת טהרה? מכאן למד הרשב"א שמשנתנו מדברת "בכל הנשים" – הן בעלות וסת קבוע והן בעלות וסת שאינו קבוע; ומה שהתבטאאה הגמרא בלשון "איפכא מסתברא" – לא כדי לומר שכך הוא הדין, אלא שאם יש מקום לחלק אזי דווקא לחלק הפוך. אך להלכה אין חילוק כלל. הרי דאף לרשב"א משנתנו עוסקת גם בבעלת וסת שאינו קבוע, ואף הוא – כרש"י – סובר שדברי הבבלי כאן הם בדיוק כדברי הירושלמי על משנה זו.

"2. רמב"ם

הרמב"ם (הל' איס"ב ד,ט) חולק על רש"י והרשב"א, ולדעתו משנתנו עוסקת דווקא באשה בעלת וסת, שכן כתב: "כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן." במגיד-משנה ביאר, שהרמב"ם למד כך מהגמרא שתמהה על ההווה- אמינא שהמשנה מדברת על נשים שאין להן וסת: "כלפי לייא! איפכא מסתברא – אין לה וסת, אימא חזאי; יש לה וסת – אסור לשמש." משמע שמי שאין לה וסת, אין לה חזקת טהרה לבעלה ויש לה לחוש שמא ראתה. אבל אם כך קשה היא לשון המשנה "כל הנשים", דמשמע בין בעלות וסת ובין שאינן בעלות וסת, כהוכחת הרשב"א.

אכן, מהמגמ' משמע שאפשר להסביר את המשנה דווקא בבעלות וסת, שכן על המשנה (יא,א), "פעמים צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה" מובא בגמ' (שם ע"ב):

"אמר ר' יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא לטהרות, אבל לבעלה מותרת. דמיגו דבעיא לטהרות, בעא נמי בדיקה לבעלה. אבל אינה עסוקה בטהרות, לא בעיא

-237-

בדיקה. מאי קמ"ל? תנינא: כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן?! אי ממתניתין, הוה אמינא: הני מילי באשה שיש לה וסת, אבל אשה שאין לה וסת בעיא בדיקה."

הרי דסברה הגמ' דאפשר להעמיד משנתנו דווקא בבעלת וסת; ורק שמואל, דס"ל דאף אם אינה בעלת וסת לא בעיא בדיקה, חידש שהמשנה עוסקת גם במי שאינה בעלת וסת.

בגמ' (יב,ב) פסק רב יהודה בשם שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגונוס, שאשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק. ובראשונים נחלקו אם פסק זה הוא רק באשה העסוקה בטהרות או בכל אשה. הרמב"ם (הל' אסו"ב ד,טז) פסק שכל אשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לפני התשמיש ואחריו. א"כ משנתנו מתפרשת דווקא בבעלת וסת קבוע. ולכן דברי ריש לקיש בשם רבי יהודה נשיאה "בתוך ימי עונתה" מתפרשים בהכרח ש'עונתה' היינו וסתה של האשה. אך אין שום מקור למושג עונ"ב כיום פרישה.

אמנם רש"י והרשב"א פרשו פסקו של שמואל כרבי חנינא בן אנטיגונוס בעסוקה בטהרות בלבד; אך אשה לבעלה, אפי' אין לה וסת, אינה צריכה בדיקה. משנתנו מדברת אפוא בכל הנשים, הן בעלות וסת קבוע הן שאינו קבוע; ודברי ר"ל בשם רבי יהודה נשיאה "בתוך ימי עונתה" הם עונ"ב וכירושלמי.

נמצא אפוא, שנחלקו הראשונים אם אשה שאין לה וסת קבוע צריכה לחוש לעונ"ב –

I. רש"י, רמב"ן (בחי' נדה טו,א ובהלכותיו פ"ה ה), הרשב"א (בחי' שם ובתורת-הבית בית שביעי שער שני בדיני הפרישה), הר"ן (שבועות הל' נדה, דף ד בדפי הרי"ף) – כל אשה צריכה לחוש לעונ"ב.

II. הרמב"ם 1, הרי"ף 2, הראב"ד 3, הרא"ש 4 והרא"ה 5 – אין דין עונ"ב כלל; כל אשה צריכה לחוש לוסתה בלבד.

ג. טעם החשש לעונ"ב

1. טבע או וסת?

אף בין הראשונים שחששו לעונ"ב יש מחלוקת האם דווקא אשה שאינה בעלת וסת קבוע חוששת לעונ"ב, או לאו דווקא.

1. לרש"י – כל אשה צריכה לחוש לעונ"ב, בין יש לה וסת, בין וסתה קצר מעונ"ב ולא ראתה בו, ובין ארוך מעונ"ב.

2. לרמב"ן ולר"ן – לעונ"ב חוששת רק מי שאינה בעלת וסת קבוע, או שיש לה וסת קבוע אך קצר מעונ"ב ולא ראתה בו.

-238-

3. לרשב"א – לעונ"ב חוששת רק מי שאינה בעלת וסת קבוע. אך בעלת וסת קבוע בכל מקרה אינה חוששת לעונ"ב.

מחלוקתם היא במהותה של עונה בינונית – האם כך טבען של רוב נשים, שהן רואות אחת לל' יום, ואין זה קשור כלל לענין קביעת הוסתות; או שמא מצד וסתות אתינן לה, דרוב נשים קובעות וסתן מל' יום לל' יום?

לרש"י – עונ"ב איננה מצד וסת, אלא מצד טבען של הנשים, ואין נפ"מ אם היא בעלת וסת קבוע או לאו. משא"כ לשאר הראשונים – רמב"ן, ר"ן ורשב"א – הסבורים שחשש עונ"ב הוא מצד וסת, דרוב נשים קובעות כך וסתן, מל' יום לל' יום. לכן, אם קבעה לה וסת אחר מוכח שהיא אינה מרוב נשים, ואינה צריכה לחוש לעונ"ב. כאשר וסתה קצרה מעונ"ב פליגי אי אמרינן 'וכי לעולם לא תראה?!' ולכן עליה לחוש לעונ"ב (דעת הרמב"ן והר"ן); או כיון דאינה מרוב נשים, א"כ אין לעונ"ב שום משמעות לגביה (דעת הרשב"א).

"2. בעלת וסת קבוע האם חוששת לעונ"ב?

בשו"ע (יו"ד קפט,א) נפסק: "ואם יש לה וסת קבוע לזמן הידוע, מכ' לכ' או מכ"ה לכ"ה, חוששת לזמן הידוע." וכתב הט"ז (ס"ק א), דקמ"ל דחוששת לזמן הידוע בלבד; ואינה צריכה לחוש לעונ"ב, כיון שהיא בעלת וסת קבוע. בפרי- דעה (טורי-כסף ס"ק א) הקשה עליו, שהרי השו"ע מדבר בבעלת וסת קצר מעונ"ב, ולפי הרמב"ן והר"ן עליה לחוש מסברת 'וכי לעולם לא תראה?!' הוא נדחק בתירוצו של הט"ז, אך בפשטות י"ל, שהט"ז סובר, שאף דוסתה קצר מעונ"ב ולא ראתה בו אינה חוששת לעונ"ב 6.

להלן בשו"ע (סע' ד) הביא חילוק בין וסת קבוע לוסת שאינה קבוע – שהקבוע אף דלא ראתה בו אסורה עד שתבדוק; משא"כ באינו קבוע, כיון דעברה עונתה מותרת. והקשה הט"ז (ס"ק ה): הרי בסי' קפו פסק המחבר (להבנת הט"ז) דכל שאין לה וסת בעיא בדיקה לפני ואחרי תשמיש, וא"כ כיצד מותרת כאן בלא בדיקה בעבר היום ולא ראתה? ותירץ, דמיירי בבעלת וסת קבוע, אלא ששינתה לוסת חדשה ועדיין לא קבעתו ג' פעמים. הרי דלט"ז, אף בעלת וסת קבוע צריכה לחוש לעונ"ב. הרי זה כדעת הרמב"ן והר"ן, דכיון דעבר זמן החשש ולא ראתה – תחוש לעונ"ב. כך למד בדבריו בעל חוות-דעת (ביאורים קפט,ב). אבל אם כך, סותרים הדברים למש"כ הט"ז עצמו בס"ק א 7.

עכ"פ מהשו"ע מוכח כדברי הרשב"א וכדקדוק הט"ז הראשון. אשר לקושיית הט"ז מעבר היום ולא ראתה – כבר הובאו תירוצים אחרים, כגון בנקודת-הכסף. וכן הסיק בטהרת-ישראל (קפט,טו) דהלכה כרשב"א, ובעלת וסת קבוע אין לה לחוש כלל לעונ"ב, בין וסתה ארוך מעונ"ב ובין קצר, ולא ראתה בו.

ד. בעונ"ב – בודקת או פורשת?

בשו"ע הלשון היא: "חוששת ליום ל' לראייתה", ולא פירש לְמה חוששת. לכאורה, מדכתב לגבי בעלת וסת קבוע "חוששת לזמן הידוע", ושם ודאי הכוונה לפרישה, מוכח שגם בעונ"ב הכוונה לפרישה. אבל מעיון בראשונים נראה שאין דבר זה פשוט כל כך.

-239-

רש"י (נדה טו,א ד"ה בתוך) כתב: "אבל לאחר ל' בעא בדיקה". הרי דהזכיר בדיקה בלבד, ולא הזכיר כלל פרישה ביום ל' עצמו. גם הרמב"ן בהלכותיו (ה,יב וכן ה,ב-ו) לא הזכיר כלל דין פרישה בעונ"ב, אלא רק בדיקה, וז"ל: "לא הוקבע לה וסת – חוששת לו מל' יום לל' יום, ובודקת ע"י פקחות (לגבי סומא ושוטה), שכך עונת הראיה לרוב נשים." בשו"ע הרב (קונטרס אחרון קפט,א) הביא מדבריו ראיה, שאינה צריכה לפרוש בעונ"ב.

בגמרא (נדה סד,א) מובאת ברייתא:

"היתה למודה להיות רואה יום ט"ו, ושינתה ליום ששה עשר – זה וזה אסורים. שינתה ליום שבעה עשר – הותר ששה עשר, ונאסר חמשה עשר ושבעה עשר. שינתה ליום שמונה עשר – הותרו כולם, ואין אסור אלא משמונה עשר ואילך."

הרי דבשינתה לי"ח הותרו כולם לחודש הבא – דהיינו י"ז וי"ח – ותחוש רק לי"ט לדילוג. וקשה, הרי י"ז וי"ח הם ימי ל' ול"א, וודאי אחד מהם עונ"ב, ואמאי לא תחוש לו? על כורחך, שאין צורך בפרישה בעונ"ב, ורק לעניין בדיקה נאמר.

ראיה זו היא, כמובן, רק לשיטת רש"י, דס"ל שגם בעלת וסת קבוע חוששת לעונ"ב, אם וסתה ארוך מעונ"ב. משא"כ לרשב"א, ואף לרמב"ן ולר"ן – מכיון שוסתה ארוך מעונ"ב, אינה צריכה לחוש לעונ"ב, דכבר נקבע לה וסת. אכן, הרשב"א עצמו בחי' (נדה טו,א) ס"ל בפי' דחשש עונ"ב הוא גם לפרישה, וכך כתב: "ושמעינן מהא, דאשה שאין לה וסת, בעלה מוזהר עליה ביום עונה."

בשו"ע הרב ס"ל להלכה, דכיון שלהרבה ראשונים אין כל חשש לעונ"ב, כנ"ל, ואף לאלו דחשו לעונ"ב היינו לענין בדיקה ולא לפרישה – חוץ מהרשב"א – לכן, מי שמקל, יש לו על מה לסמוך. אכן אף הוא כתב שלכתחילה יש להחמיר בפרישה, כיון שהשו"ע, להבנתו, נתכוון לפרישה כרשב"א.

ה. מעת לעת או עונה אחת?

בכרתי-ופלתי (תפארת-ישראל קפט,טו) ס"ל דגם אם לוסתות חוששת רק כפי הראיה האחרונה, אם יום יום ואם לילה לילה, לגבי עונ"ב תמיד חוששת לילה ויום, דלא מצינו בפוסקים שאף עונ"ב היא יום או לילה בלבד. בסדרי- טהרה (סי' קפט סוף ס"ק לא) חולק עליו, וס"ל דגם בעונ"ב אינה חוששת אלא כפי ראייתה בפעם האחרונה – יום או לילה.

נראה שמחלוקתם היא בחקירה דלעיל, האם עונ"ב היא משום טבע או משום וסת? בעל כו"פ כתב מפורש, שעונ"ב לא תליא בעונת ראייתה האחרונה, "דהא לא משום וסת אייתינן עליה" – היינו, שעונ"ב היא מצד טבע הנשים לראות מל' לל'. לכן מובן מדוע לחוש בעונ"ב בין ביום ובין בלילה. אולם אם עונ"ב היא משום וסת, ולגבי מי שאינה בעלת וסת קבוע חיישינן שמא תקבע כרוב נשים – מסתבר שהחשש הוא רק באותה עונה כמו בראיה הקודמת – היינו, או יום או לילה.

כיון שפירשנו לעיל שזוהי דעתו של רש"י, שעונ"ב היא משום טבען של הנשים; וכיון שלא פוסקים כמותו (כמובא לעיל) – ממילא נמצא שאין מקום לחוש לכרתי-ופלתי, אלא לפסוק כסדרי-טהרה, שיש לחשוש רק לעונה אחת, ליום או ללילה.

ו. מספר הימים

האחרונים נחלקו כיצד מונים לעונ"ב – האם מראיה לראיה ל' יום או כ"ט יום? האם יום העונה הבינונית הוא היום ה31-, או היום ה30-? ושלוש שיטות נאמרו בדבר:

-240-

1. ש"ך (קפט,ל) – עונ"ב ויום החודש הם היינו הך, ולכן עונ"ב יכולה להיות ביום הל' או הל"א, והדבר תלוי האם החודש מלא או חסר. בכו"פ דחה זאת, דהא ישנם כמה הבדלים בין יום החודש שאינו קבוע לבין עונה.

2. ט"ז (קפט,יז), כו"פ (תפארת-ישראל קפט,טו) וחכם-צבי (סי' קיד) – היום הל'.

3. חוות-דעת (באורים ס"ק יד; וכן היתה דעת הש"ך, לולא דסבר דעונ"ב ויום החודש חד הם) – היום הל"א.

בטהרת-ישראל (ביאורים קפד,יא) הסיק שעיקר כשיטה דעונ"ב הוא היום הל'; אך המחמיר על עצמו לחוש לב' הימים, תבוא עליו ברכה. מהרב דב אליעזרוב זצ"ל שמעתי, שנוהגים לחוש לשני הימים – ל' ול"א.

ז. עונ"ב – מהתורה או מדרבנן?

1. וסתות – מהתורה או מדרבנן?

האם עונה בינונית מהתורה או מדרבנן? כדי להשיב על שאלה זו, יש לסקור בקצרה את דין הוסתות – האם פרישה בשעת וסת היא מדרבנן או מן התורה? האחרונים הסבירו מדוע וסתות דרבנן, אף שחזקה היא דאורייתא:

1. חוות-דעת (ביאורים קפד,יא): מן התורה אינה טמאה בלא הרגשה. א"כ אפילו נימא דחזקה שראתה, כיון שלא הרגישה אינה טמאה מו התורה.

2. חוות-דעת (סי' קפג) וחזון-איש (פ,ז): חזקה זו עשויה להשתנות, אם בזקנותה או כמעוברת (חוות-דעת) או מחמת שינויי מזג האוויר (חזו"א וערוך-השלחן קפד,ג וכן ו).

3. נודע-ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' נה-נו): נגד החזקה שראתה, יש חזקת טהרה.

4. חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם (הל' איס"ב ד,ב): כשחזקה בנויה ממקרים, אין זה ודאי שהם יחזרו; אלא אם יישנה הדבר, יתברר שאין זו מקריות אלא חלק מחוקיות. כך גם בשור המועד – אין וודאות שיגח שוב; אבל אם ייגח, שוב נחשב מועד.

עפ"י סברות אלו יש לדון בדין פרישה הנלמד (שבועות יח,ב) מהפסוק "והזרתם את בני ישראל" – האם זהו לימוד ממש או אסמכתא? הראב"ד, הרא"ש בשמו (נדה פ"ט סי' ב), הרשב"א, הט"ז והש"ך (סי' קפד) – הבינו שאם וסתות דרבנן, דהיינו בעבר היום ולא ראתה, כ"ש דהפרישה מדרבנן, דאכתי לא הגיע אותו יום.

דעה זו תואמת לסיבה שוסתות דרבנן, כלומר: זו חזקה שאין די בה כדי לאסור. אולם לסיבות הנ"ל, שהסבירו למה וסתות דרבנן – נראה שהפרישה היא מהתורה, אף אם וסתות דרבנן. לסיבת שהאשה 'לא הרגישה' (1) – זה שייך רק אחר שעבר היום ולא ביום עצמו, לענין פרישה. לסיבת הנוב"י שיש חזקת טהרה נגדית (3) – הוא אומר בעצמו שחזקת טהרה טובה לשעבר, אך לא לעתיד, דהא וודאי לנו שאי פעם תראה. וכן לסיבת הגר"ח (4) – הפרישה יכולה להיות מן התורה, דהא אם תראה בו תצטרף לראיות הקודמות.

ואכן, מצינו לרא"ה שפסק שחובת הפרישה היא מן התורה, אלא דס"ל דרק משעת וסתה ועד סוף העונה. ובעל נוב"י כתב במפורש, שהפרישה בכל העונה היא מן התורה (עי' פתחי-תשובה קפד,ג).

"2. ההשלכה לעונ"ב

ומכאן לדיוננו על עונ"ב: עונ"ב מבוססת על רוב; וא"כ, לסברה שוסתות דרבנן משום ש'לא הרגישה' (1) – אף בעונ"ב יש לומר כך. אך זה כאמור רק לאחר שעברה העונה; בעונ"ב גופא יהא חשש מן התורה. לסברה שוסתות דרבנן משום שזו חזקה העשויה להשתנות (2), יש לדון האם נאמר זאת גם כנגד 'רוב'. אמנם גם בכך עשויה אשה זו

-241-

להשתנות, אך הרוב נשאר קבוע, ומסתבר דחוששת מן התורה. לסברת חזקת טהרה כנגד חזקה שתראה (3) – יש לדון ב'רוב', מה עדיף. לסברת הגר"ח (4) נראה שדבריו שייכים רק בחזקה הנוצרת ע"י מקרים, אך לא ברוב; ולכאורה בעונ"ב החשש הוא מן התורה.

בשו"ע הרב הנ"ל כתב בפשטות, שהחשש בעונ"ב הוא מדרבנן בלבד. נראה שהבין, שאם באשה שקבעה וסתה ג' פעמים אמרינן שזהו רק מדרבנן, כל שכן זו – שלא קבעה, אלא נאסרת רק מצד שרוב נשים רואות לעונ"ב – לא עדיפא מינא, שהרי אותן סברות שנאמרו בזו שכבר קבעה נאמרו גם ברוב נשים. מרש"י נדה טז,א ד"ה אם, משמע שעונ"ב היא מדרבנן.

בימינו רוב הנשים אינן רואות בעונה הבינונית הנקובה בהלכה (היינו 30 יום) 8. בוודאי נשתנה הטבע מאז שנקבעו הדברים בתלמוד ובספרי ההלכה, וממילא כל חששנו הוא רק מחמת שכך קבעו חז"ל – וזה ודאי רק מדרבנן.

ח. עקירת עונה בינונית

כתב הלבוש (קפט,יג):

"ראתה ר"ח אייר – חוששת לר"ח סיוון… לא ראתה בו – נעקר וסת של ר"ח, דהא אינו קבוע, ועל כן נעקר בפעם אחת. ואינה חוששת לו כר"ח, אך תחוש ליום ל' הבא משום עונ"ב, אף שלא ראתה היום. ויום ל' אינו נעקר בפעם אחת באשה שאין לה וסת, כמו וסת קבוע באישה שיש לה וסת."

הש"ך (ס"ק כט) כתב עליו: "ואין זה נכון כלל". ונחלקו בהסבר דברי הלבוש, וממילא בדעת הש"ך:

1. בתורת-השלמים (ס"ק ד) הבין דברי הלבוש כפשוטן, דעונ"ב נחשבת כוסת קבוע לכל דבר, ואינו נעקר אלא בג' פעמים, ועל כך השיג הש"ך.

2. בחוות-דעת (ס"ק יב) הבין שכוונתו היא שאם לא ראתה ג' פעמים בעונ"ב, שוב אינה חוששת לעונ"ב, דהוכח דאינה מהרוב. ועל זה חולק הש"ך, וס"ל דאפילו עקרתו הרבה פעמים ולא ראתה בו, עדין חוששת לעונ"ב.

א"כ, בין לתורת-השלמים ובין לחוות-דעת, אין לחוש לעונה בינונית אלא מהראיה האחרונה, ולא מהיום שחששה לו קודם בתורת עונ"ב לראיה שלפניו. בספר אבני-שהם (קפט,א) כתב שלרוב האחרונים (תורת-השלמים, חכמת-אדם וערוך-השלחן) אין לחוש לעונ"ב לפי היום הראוי מהחשש הקודם. אמנם הראשל"צ ה"ר מרדכי אליהו כתב בדרכי- טהרה, שיש לחוש לעונ"ב ג' פעמים אף ליום הראוי.

נוסיף ונאמר, אף אם היה מקום להשוות עונה בינונית לוסת קבוע, זה על סמך הרוב, שרוב נשים רואות אחת לל' יום. אבל בימינו, כאמור, אין הדבר כן, ואנו חוששים לעונ"ב רק משום שכך נפסק בשו"ע, ואין מבטלין איסור זה אלא בב"ד הגדול הימנו בחכמה ובבנין. לכן ודאי שאין לחוש לעונ"ב, אלא לראיה אחרונה ולא ליום הראוי הנ"ל.

ט. עונ"ב במעוברת

לדעת רוב האחרונים מעוברת נחשבת מסולקת דמים רק משהוכר עוברה, כלומר אחר שלשה חדשים. ה"ר משה פיינשטיין (אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' נב) סובר שכיום

-242-

אשה שיודעת על ידי בדיקה שהיא בהריון, נחשבת מיד מסולקת דמים. לכאורה נפ"מ בין שתי דעות אלו תהיה בבעלת וסת קבוע, האם היא צריכה פרישה ובדיקה בוסת החודש בתוך שלושת החודשים הראשונים להריונה. לאור דברינו לענין עקירת עונ"ב, באשה שאינה בעלת וסת קבוע, אין שום נפ"מ, שהרי ברגע שעברו ימי פרישת וסתה (חודש, הפלגה ואף עונה בינונית) שוב אין לה למה לחוש.

לעניין חשש לעונ"ב בימי עיבורה אם ראתה, נחלקו האחרונים –

1. מהר"ם מפאדווה (סי' כה), חוות-דעת (ביאורים קפט,ד), שו"ע הרב (קפט,יד) ועוד סוברים שיש לחוש כדרך שחוששת לחודש ולהפלגה, ואדרבה עונ"ב חמורה מהם.

2. בסדרי-טהרה (קפט,לג) סובר, שכמו שבעלת וסת קבוע אינה חוששת לעונ"ב, כך מעוברת שהיא מסולקת דמים, אפילו ראתה פעם אחת אינה צריכה לחוש, וכל שכן הוא.

ה"ר עובדיה יוסף הביא בטהרת-הבית (ח"א עמ' פה) מחלוקת זו, ועוד אחרונים הסוברים כסדרי-טהרה. בדבריו שם הסיק להחמיר, כדעת שבט-הלוי (סי' קפט סעיף לג,ה) ועוד, שחשו למהר"ם מפאדווה, אולם סבר שבמקרה זה תחוש ליום ל' בלבד. וכן הביא באבני-שהם (קפט,א עמ' קפז) בשם הרב"צ אבא שאול. בטהרת-הבית כתב, שהמיקל לגמרי בזה (לא לחוש אפי' ליום ל') יש לו על מה שיסמוך.

לאור דברינו נראה פשוט, שכך יש לנהוג לכתחילה, שלא לחוש לעונ"ב, שכאמור אינה נוהגת כיום אלא רק מגדר "כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו". לכן, אם נחלקו בדבר, והסברא נוטה לדברי בעל סדרי-טהרה, שכן המציאות היא שאין כיום רוב נשים הרואות ביום השלושים, יש להורות להקל.

י. סיכום

I. לאור האמור לעיל, אין לחוש לעונה בינונית, אלא מי שאינה בעלת וסת.

II. בעלת וסת קבוע, אפילו קצר מעונ"ב ולא ראתה בו, אינה צריכה לחוש לעונ"ב (כך פסקו הרשב"א, השו"ע ובטהרת-ישראל). אמנם יש שהחמירו (הרמב"ן והר"ן), אך כיון שהדין מדרבנן, יש להקל.

III. כמה עונות חוששין? נראה שכדי לצאת רוב הדעות, סגי אם תפרוש ביום ל' באותה עונה (יום או לילה) שראתה בפעם האחרונה; בעונה השניה (לילה או יום, לחילופים מהנ"ל), וכן ביום ל"א, די שתבדוק. בזה תצא דעת רוב הראשונים והאחרונים, ובפרט דהוא מדרבנן. לאחרים, די להורות לפרוש ביום ל' בלבד, בעונה לפי הפעם האחרונה.

IV. מעוברת שאין לה וסת קבוע, וכבר עברו ימי חששותיה (חודש, הפלגה ועונ"ב) אינה חוששת לכלום כבר בחודש השני. אולם אם תראה – תשוב ותחוש לכל החששות, כאשה שאינה בעלת וסת קבוע, אך לא לעונה בינונית.

1. עי' כרתי-ופלתי בתפארת-ישראל יא,יג, שהקשה על המחבר שפסק דין עונה בינונית (בסי' קפד ובסי' קפט), ומקורו הרא רש"י הנ"ל, ומצד שני פסק בסי' קפו כרמב"ם, שאשה שאין לה וסת אסורה בלא בדיקה. ואם כן, בהכרח משנתנו מדברת בבעלת וסת קבוע, ואין מקור לדין עונה בינונית.

2. שלא הזכיר דין זה בהלכותיו. וכן הבין בדעתו בשו"ע הרב סי' קפט קונטרס אחרון סעיף קסא.

3. שכתב בבעלי-הנפש (שער תקון הוסתות, הוצ' מוסד הרב קוק עמ' מה), דרוב הנשים חזיין למחדש לחדש, או סמוך לו יום אחד מלפניו או אחריו, כדאמרינן: כמה עונה ל' יום. הרי מפורש, דאין יום קבוע לעונ"ב. וכן לא הזכיר כלל דין עונ"ב לחשש, ועיין שו"ע הרב שם. אמנם בהל' מטמאי משכב ומושב ד,ז חולק הראב"ד על הרמב"ם, ומפרש שכל לבעלה לא בעיא בדיקה היינו גם באשה שאין לה וסת. נראה שדעתו כרא"ה, להלן הע' 5.

4. מדהשמיט בנדה פ"ב סי' ג את דברי ריש לקיש על משנתנו. וכן, הא ס"ל כרמב"ם דבאין לה וסת בעיא בדיקה לבעלה, ועל כורחך משנתנו דווקא ביש לה וסת.

5. בדק-הבית, דיני הפרישה (עמ' 13). ועיי"ש, דאף דפי' משנתנו גם באין לה וסת, אכתי פי' דברי ר"ל בוסתה היא.

6. בשמלה (קפט,ב) על דברי השו"ע הנ"ל, הביא על חוששת לזמן הידוע את מחלוקת הראשונים הנ"ל, וסיים בדברי הרשב"א – אולי כדי לרמוז, שכך פסק השו"ע.

7. אפשר ליישב, שדעת הרשב"א היא שאשה בעלת וסת קבוע, אפילו קצר מעונ"ב, אינה צריכה לחוש כלל לעונ"ב, אפילו עבר יום הוסת הקבוע שלה ולא ראתה. משא"כ הכא, דמיירי ששינתה ליום אחר. וא"כ, כמו שחוששת עתה שמא היא משנה לוסת אחרת, כחודש וההפלגה החדשית, כך יש לחוש לעונ"ב החדשה.

8. המחבריםRobert I. Barbieri, Kenneth J. Ryan מביאים במאמרםThe Menstural Cycle בספר Kitnen's Gynecology (הוצאת Mosby 1999, עמ' 24-23) שהמירווח בין וסת לוסת הוא כ- 28 יום, ולמען הדיוק: בין 29 יום בגיל 20, לבין 27 יום בגיל 40.